מנצחת - קשמיר

השמש מסתננת בין התריסים בבית שלי בשכונת המנצחים. טוב, הוא לא שלי. הוא של אחי הגדול. הוא ניצח רק לפני שנה, וכבר כל מחוז אחד סוגד לו. אני שמה לב למה שקורה כשהוא עובר ברחוב, אני לא עיוורת. לפני שניצח, המצב החברתי שלי היה טב בערך כמו המצב של חצי נעל. עכשיו, כגלוס ניצח כל הבנות ממחוז אחד מעמידות פנים שהן מחבבות אותי. אני יודעת שזה רק בגלל שאחי ניצח במשחקי השישים ושתיים. עוד שבוע האסיף, כלומר, יש לי רק שבוע להיות בראש הטבלה החברתית לפני שיהיה מנצח חדש. אם הוא או היא יהיו מהמחוז שלנו, כולם ייפלו לרגליו ישר. לפחות אלי חברה אמיתית. אלי, ילדה אדמונית חמודה שגרה בשכנות אליי מבינה אותי. היא כנראה היחידה. בת הדודה של אלי, לין, ניצחה במשחקי החמישים ושבע. אלי גרה בשכונת המנצחים מסיבה אחת פשוטה. כל משפחתה של לין מתו באופן מפתיע שלוש שנים לאחר שניצחה. אמא של אלי החליטה לאמץ את לין כטובה אחרונה לאחותה הקטנה המנוחה וכך אלי עברה מפרברי מחוז אחד לשכונה הנחשקת במחוז. שכונת המנצחים. אני יורדת בזהירות במורד מדרגות השיש החלקות ויוצאת אל עבר המטבח והסלון. אמא שלי, קסיה, כבר עובדת על ארוחת בוקר מדהימה. טוב, כשהבן שלך מנצח ומפרנס את כל המשפחה את צריכה להעסיק את עצמך איכשהו. אמא שלי אפילו לא מסתובבת אליי כדי להגיד לעלות למעלה בחזרה ולהתלבש בשמלה. טוב, כשאח שלך מנצח כל המשפחה צריכה להראות במיטבה. כשהיא מסיימת את ההרצאה הקבועה שלה שלא לרדת בפיגמה לסלון אני כבר בקומה השנייה. מחטטת בארון ומוציאה שמלה לבנה שמדיפה ריח של לבנדר. הריח האהוב עלי. אני מתלבשת במהירות ואוספת את התלתלים הבלונדיניים השופעים שלי בסרט לבן תואם. כשאני יורדת למטה אני מוצאת את אחי הגדול יושב ליד שולחן העץ ומחכה שהארוחה תתחיל. ברגע שאני מתיישבת לידו הוא ישר פוצח בתזמורת הערות ציניות שמצחיקות תמיד את כולם:"רגע?, האסיף היום? אני חייב לעוף להתלבש ברשמיות" הוא הוגה את המילה האחרונה בקול רשמי במיוחד. ולפני שאני מצליחה לעצור אותו הוא כבר שועט במעלה המדרגות. אני מגלגלת עיניים ברור לי שהוא יודעת שהאסיף לא היום. כעבור עשר דקות, שנייה אחרי שאמא מניחה מולי צלחת עמוסה בלחמניות, פיינקקים וסלט ירקות אחי הגדול יורד במדרגות. הוא לבוש אותו דבר, חוץ מזה שהוא לובש את הנעליים הורודות שלי וזה שהוא שם כתר קטן של נסיכות. אני מגלגלת עיניים ורצה לעברו. שלא יייגע לי בנעליים. הוא מתחיל לרוץ ברחבי הבית בעוד אמא שלנו נאנחת  ומרצה לנו שאסור לרוץ בבית. אבל לא באמת אכפת לנו. אחרי דקה וחצי אחי מחליק ואני לוקחת לו את הנעליים. אפילו הוא היה צריך לדעת שאי אפשר לרוץ בעקבים. 

שאר השבוע מסתיים בימים רגילים וטיפוסיים. אמא שלי ממשיכה להרצות לנו, אחי ממשיך לנסות למתוח אותי, כשחושבים על זה, זה צריך להיות הכישרון שלו. ואבא שלי ממשיך לעבוד עד מאוחר. אני כמעט ולא שמה לב לאימונים ומבריזה מהם פעמים רבות. גם אם אני אבחר, ייתנדבו. אני ואלי נפגשות כמו כל יום בבית הספר ומסתובבות ביחד. לינה, אסא וסלינה ממשיכות לנסות להיות חברות שלי. הן לא יהיו, ממש לא. החיים ממשיכים בקו ישר לגמרי. לאט לאט הבתים מקושטים לקראת האסיף. על הדלת שלנו תלויות שיבולים וצמות עשויות בד מעטרות את הוילונות. הכל ממשיך רגיל. ואז, הגיע האסיף.

-------------------------

כל הדמויות, המקומות, המונחים והרעיונות בעולם בו מתקיים הפאנפיק שלפניכם הם רעיונה של סוזן קולניס אין בכוונתי להרוויח מהפאנפיק או מפרסומו כל רווח כלכלי.

		הפרק הבא