היא עושה לי כיף בבטן.

מוכשרת.

היא הייתה מוכשרת. היא לא נחשבה חכמה או יפה או נחמדה או מצחיקה.

היא הייתה מוכשרת.

היא לא סתם הייתה מוכשרת, היא עשתה סרטים. סרטים טובים.

מאוד.

היא הייתה מעלה אותם לאינטרנט. אחרי השתלטות הסמרטפונים על העולם אפילו בהוגוורטס התקינו וואיי פיי, אם כי רק בחדרי השינה.

לפעמים הייתי בודק את הטלפון שלי ורואה שהיא העלתה סרט חדש. אם היה לי מזל ראיתי אותה מצלמת.

הייתה לה מצלמה משלה, כן, כמו של המוגלוגים, היא הייתה מסתובבת ברחבי הטירה עם המצלמה. מדי פעם היא הייתה "משאילה" מטאטא וצילמה באוויר.

היא הדהימה אותי, את כולם.

היא לא הייתה פופולארית.

אבל כולם הכירו אותה.

הם היו עוברים לידה ואומרים שהסרט החדש ממש מעולה או שהם התחברו לדמות הראשית. אבל היא הייתה מסתובבת לבד, מחכה שמישהו יבין שהיא רק רצתה חברה. אני הבנתי את זה.

אבל אני הייתי ביישן מדי, פחדתי שהיא לא באמת נחמדה, שהיא שחצנית.

יום אחד היא העלתה סרט קצר, הוא לא היה מעניין בכלל. הוא היה מוזר ואף אחד לא הבין אותו. חוץ ממני.

הפעם אף אחד לא אמר לה כמה הסרט היה נהדר, או כמה שהם אהבו את הדמות החדשה. הם פשוט התלחששו מסביבה ובהו.

אבל אני הבנתי את הסרט, הוא היה על כמה שהיא בודדה על זה שתמיד משהו עוקב אחריה, כמו איזה כלב שחור וגדול.

יום אחרי שהוא עלה אני נעמדתי בארוחת הבוקר על הספסל, כולם בהו בי. הבנתי שחושבים שרצתי לומר משהו. "אמממ, אני ממש אוהב את הסרט שלך.." מילמלתי בשקט.

היא נעמדה גם היא על הספסל, "תודה, לא חשבתי שמישהו יבין אותו." היא כמעט צעקה לי מעברו השני של האולם הגדול. "אתה הבנת אותו?"

"כן, הוא היה מקסים."  אני התחלתי לצעוק בעצמי. "את רוצה לשבת לידי בשיקויים?"

"בטח.."

התיישבתי חזרה עם חיוך ענקי מרוח על הפנים. הייתי בעננים. היא מדהימה אותי. היא עושה לי כיף בבטן.

בשיקויים יותר מאוחר היא התיישבה לידי בשקט. בלי ממש לדבר היא רק הניחה את הספר שלה ליד שלי ופתחה מחברת.

אני לא הייתי דברן גדול וגם היא לא. זה היה נחמד.

היא שאלה אותי כמה שאלות קטנות כשהכנו שיקוי שלווה, שאלות כמו כמה שמן ורדים להוסיף.

עניתי לה בשקט והמשכנו לעבוד.

שבוע לאחר מכן בשעור שיקויים היא שוב התיישבה לידי. בלי לומר מילה היא פשוט התיישבה.

היא פתחה את המחברת שלה. ראיתי לבבות קטנים ליד הסיכומים שלה. היא הייתה יפייפיה, עם שיער ארוך ופנים עדינות מלאות הבעה. היא הסתכלה עליי בשאלה, קצת בהיתי.

"סתם, לא משנה" חזרתי להסתכל על המורה. היא צחקה קצת והמשיכה לצייר לבבות.

היא ביקשה עפרון, אצבעותייה הארוכות התעכבו על שלי, היא חייכה אליי ולקחה את העפרון.

אני לא בטוח מתי הרגשתי את זה לראשונה, אבל הייתי בטוח בזה. אני הייתי מאוהב.

היא התחילה לשבת לידי בשעורים ומדי פעם בהפסקה היא הייתה שואלת מה שלומי ומתיישבת לידי עם ספר.

יום אחד היא החליקה את ידה הקטנה לתוך כף ידי בשעור לחשים. אני כמעט הפלתי את השרביט שלי.

היא צחקה קצת ולחצה על ידי. היא הייתה חמה ורכה, כמו גלידה שמתחילה להנמס.

		הפרק הבא