וולדמורטה

אז אני ממשיכה את הפאנפיק, והוא יהיה סוג של פנפיק חדש. הפאנפיק יהיה שונה.

ויתור זכויות לרולינג, שכתבה את הארי פוטר. אני לא מתכוונת להרויח כסף מהפאנפיק.

"קוראים לי מדי," דיברה לאויר. "שערי יפיפה שצבע חום שקד. עניי חומות כבוץ. אני לא אוהבת להיות כאן." כזאת היא הייתה, מדברת לאויר, האסירים האחרים חשבו שהיא משוגעת, הם חשבו שהיא צריכה להיות בקדוש מנגו ולא באזקאבן. כל יום היא הייתה מדברת לסוהרסנים, כאילו הם חבריה הקרובים ביותר. אף אחד לא ידע שזו הייתה תוכנים הרקומה בראשה. עברו הדקות, עברו הימים, כך גם השנים והיא כבר לא יפה וצעירה, היא כבר זקנה, שערה כבר מזמן לא חום ועיניה כבר מזמן לא צלולות כמו בעבר. אך היא בעולם משלה, חושבת שהיא עוד יפה. אף אחד לא ידע שהיא את הבריחה מתכננת, שפעם הייתה אחרת, לפני שהדבר הגורלי קרה. הדבר ששינה את חייה מקצה לקצה. הדבר שבגללו השתנתה מטובה לרעה, מהשמחה לעצובה, מהשקולה למטורפת. ילדיה כבר מבוגרים, הוריה כבר מתים, חבריה כבר לא איתה, אבל היא בעולם אחר. עולם משלה, עולם שבו כולם איתה. שבעלה עדיין לידה, שילדיה עדיין בני שנה, שחבריה עומדים לידה, לפני שהכל השתנה.

"לתלמידנו הותיקים, ברוכים השבים ולתלמידנו החדשים, ברוכים הבאים. אני רוצה להודיע על כמה חילופים בצוות המורים. תכירו את פרופסור רידל." אמרה מינרווה.

"היא הבת של וולדמורט!" צעק אחד הילדים הבורים משולחן גריפינדור.

"נכון תומאס, עכשיו תיתן לה את הכבוד לדבר." נזפה.

"קוראים לי מדי רידל ואני הבת של וולדמורט. אני רוצה שתבינו שאני לא כמותו, אני לא מאמינה באומנויות האופל ואני חושבת שזה דבר נורא.  אלמד את המקצוע תולודות הקסם מאחר שפרופסור בינס התפטר. אני מקווה שכולנו נסתדר טוב מאוד" סיימה מדי את נאומה.

האולם התמלא לחשושים ומילמולים ומינרווה הודיע בקול רם: "טוב, אז לאחר דברינו אני מאחלת לכולם שנת לימודים מהנה. בתיאבון!" מיד כל השולחנות התכסו שלל מאכלים שונים. בתום הארוחה, כאשר התלמידים הלכו וכולם היו מפוטמים ומנומנמים, התחילה מינרווה לדבר אל שאר המורים.

"טוב, אני רוצה שנדבר על השנה הזאת. פרופסור רידל, בשיעוריך יהיו ילדים שככל הנראה לא יבינו את טובך. עלייך להבהיר לכולם את הכל . הינך צריכה להבין את הילדים שבוודאי קצת מפחדים משם משפחתך." התחילה " אני מקווה שכולנו נחווה עוד שנה של למידה רגועה. בנושא אחר, אני רוצה להבהיר לכולם את מידת העונשים. אינני רוצה שהורים יפנו אליי שאמירה שילדיהם מפחדים ממורה בגלל העונשים שלו." סיימה.

מדי הלכה לחדרה בידיעה שהשנה הולכת להיות קשה. בעודה הולכת ראתה ילד קטן יושב על הרצפה.

"מה קרה חמוד?" שאלה

"אני לא מוצא את כניסה לחדר המועדון. פספסתי את המדריך שלי." אמר בעודו מתחיל לבכות

" אל תבכה חמוד, מה שמך?"

"נועם מרגרי"

"טוב נועם, באיזה בית אתה?"

"רייבנקלו."

"טוב, אני אקח אותך לבית רייבנקלו ואסביר הכל . בסדר?"

"בסדר" אמר. היא הובילה אותו לעבר חדר המועדון וענתה על השאלה.

" בסדר נועם, זה בית רייבנקלו. כדי להיכנס אתה צריך לע נות על שאלה שהנשר שיש שם שואל אותך. אם אתה טועה אתה צריך לחכות למישהו אחר שעונה נכון. טוב?"

" כן, תודה!" אמר ורץ פנימה.

		הפרק הבא