בנוכחותם של אויבים

"זה לא משנה מה חשבתי לפני שהגעתי לפה," התפרץ אלבוס, "זה רק משנה שהתוכנית שלך הסתיימה, גרינדלוולד. הייתי צריך לעשות את זה מזמן..."

"אבל לא עשית," אמר גרינדלוולד, ופתאום עניו נראו לחות. פתאום, כאילו הדמעות שטפו מסכה, נגלה לפני אלבוס אדם בודד ועצוב. "נהגתי לחשוב ש... אהבתי לחשוב שלמרות כל מה שעוללתי לך, למרות שאתה לא מאמין בעקרונות שלי... חשבתי שלא תילחם בי. תמיד אהבתי לחשוב שאתה אוהב אותי." הוא חייך חיוך מריר, "תמיד אהבתי אותך, אלבוס. אהבה אמיתית. אני לא חושב שאהבתי מישהו כמו שאהבתי אותך באותם ימים, בצעירותנו... אתה זוכר? מעולם קודם לכן לא פגשתי אדם איתו יכולתי לדון ברמה שלי. אתה אכן אדם מבריק, אלבוס... תמיד הערצתי אותך. וידעתי שגם אתה אהבת אותי. כך חשבתי. הדרך בה הסתכלת עלי..."

ידו של אלבוס רעדה, והוא לא הצליח לייצב אותה. הוא לא האמין. כל השנים האלו הוא חשב שהוא משוגע כשהוא חושב מחשבות כאלה על אדם שלעולם לא ירגיש את אותו הדבר כלפיו. ועכשיו הוא אומר לו שהוא חש את אותם הרגשות- שהוא אוהב אותו- בכזאת קלות...

"חבל שדרכנו נפרדו." אלבוס לא יכול היה לדבר, ולא להתיק את מבטו מעניו הכחולות, הגדולות כל כך והילדותיות, של גלרט. "היינו צמד טוב, אתה ואני, לא? תחשוב מה היינו יכולים לעשות ביחד, איפה היינו היום אם המקרה הלא- נעים ההוא לא היה מתרחש... היינו יכולים לשלוט בעולם, רק אתה ואני... גם אתה אוהב אותי, נכון?"

"כן." אלבוס שכח היכן היו ולמה היו במצב הזה. הוא רכן ונישק את גילברט בלהט הרגע, וראה רק את שמי הקיץ הצלולים במכתש גודריק, את פניו הצעירות והצוחקות של גילברט גרינדלוולד בן השש עשרה בפעם הראשונה בה ראה אותו, שנים רבות כל כך קודם לכן. כל כך הרבה התרחש מאז, הם השתנו, הזדקנו, ובכל זאת הוא זוכר את הרגע הזה כאילו נצרב בזיכרונו... הוא זכר את ריח הדשא אחר הצהריים ההוא, וזה התערב עם הניחוח של גלרט, שאפף אותו, הטביע אותו, והוא לא התנגד. הריח היה מוכר, אהוב, למרות שלא הריח אותו עשרות שנים. מוזר, האופן בו הזמן חולף, ובכל זאת, הוא חש כאילו לא חלף ביניהם כלל. הוא חש חרטה עמוקה על בזבוזן של מאה שנות בדידות, והעמיק את הנשיקה. גלרט נישק אותו בחזרה בלהט. לפתע עקרונותיו של אלבוס לא נראו לו חשובים יותר.

גלרט נע. לקח לאלבוס רגע להבין שדבר מה לא כשורה- הוא שיתק את גלרט. אבל עד שהבין, אויבו הגדול ביותר כבר היה מעליו, ושני השרביטים היו עכשיו בידו.

אלבוס הקיץ פתאום, וחש את גופו מתחמם מרוב בושה. גרינדלוולד הצמיד אותו לרצפה- עכשיו ידו הייתה על העליונה- והשרביט הבכור היה מכוון אל צווארו של אלבוס.

אבל להפתעתו, גרינדלוולד לא לעג לו. הוא לא צחק, ואפילו לא חייך. עניו עדיין היו קצת נוצצות לאור האש, אבל אלבוס ידע שרומה, ושאולי העניים הכחולות האלו יהיו הדבר האחרון שיראה בחייו.

והוא חש שמגיע לו למות, על ששוב נפל בפח.

"אני מצטער, אלבוס," אמר גרינדלוולד בקול רך. הוא ליחך את שפתיו. אלבוס התפתה לעשות כמוהו, אך עצר את הדחף. הטעם עדיין היה על שפתיו. פתאום גרינדלוולד נגע בשיערו, שחלקו עוד בער כמו לשונות אש. הוא סרק את פניו המזדקנות, הרציניות עד מוות, את גבותיו הישרות. משקפיו נחו על העוקם על אפו המעוקל, השבור.

"אל תצטער," הוא אמר, וקולו היה יציב להפליא. "ניצחת."

"היו לי כבר ניצחונות קטנים יותר שהיו מתוקים יותר," אמר גרינדלוולד, ונשמע מריר באמת ובתמים. "אחרי שדרכנו נפרדו, קיוויתי שלעולם לא תבוא לחפש אותי." הוא הצמיד את קצה השרביט חזק יותר אל עורו של אלבוס. "קיוויתי שלא אצטרך להרוג אותך, אלבוס."

"אתה מתכוון להרוג אותי?"

"אין לי ברירה. אתה היחיד שמשתווה לי בכוחך- לא שיקרתי בקשר לזה."

"והשאר היה שקר?" הוא היה צריך לדעת...

גרינדלוולד לא ענה מייד. עניו נדדו לרגע, והוא נאנח. "ובכן-"

דבר מה מוצק הופיע משום מקום בתנופה ונחבט בראשו בעוצמה. הוא צנח על הרצפה, מעולף, ושני השרביטים נשמטו מידו.

אלבוס מיהר למצב ישיבה, מופתע בעליל. מינרווה מקגונגל עמדה מעליו, אוחזת מסגרת עץ של ציור שמן. הכבשים שרעו באחו המצויר החליקו לפינת התמונה, מבולבלות.

"אתה בסדר, פרופסור?" היא שאלה, והיא בעצמה נראתה פרועה ומופתעת למדי ממעשיה שלה.

אלבוס נשם כמה נשימות עמוקות, מביט בפניו של גרינדלוולד. "כן," הוא פלט, וקולו יצא צרוד. הוא חיכך בגרונו. "כן. אני מודה לך. איך הגעת לפה?"

מינרווה החוותה לכיוון רואלד, שכרע לצד גופו המעולף של שובו ודקר אותו באצבעו בזהירות, כמוודא שהוא לא עומד להתעורר, ועל פניו מבט סקרן ביותר. "הוא זרק על השומר כמה ג'וג'ואים, והוא נפגע מהחומר הדביק הזה שבפנים. זה בלבל אותו והוא קרא לתגבורת- כשהם הגיעו חמקתי בין הרגליים שלהם בצורת חתולה וגנבתי את החרפת. נראה שהם לא מהירים כמו שחשבתי שהם כשיצרתי אותם... לעולם לא הייתי חושבת על רעיון הג'וג'ואים, בכל אופן."

"ואיך הוא הגיע לכאן?" שאל אלבוס.

מינרווה נראתה נבוכה. "אני ממש לא יודעת." עכשיו רואלד העסיק את עצמו בקשירת שרוכי מגפיו של גרינדלוולד יחדיו. "נראה שיש בו יותר משחשבנו, לא?"

"כן, כך נראה," אמר אלבוס, שעכשיו הטרידו אותו דברים אחרים לגמרי. הוא לקח את שני השרביטים- השרביט שלו והשרביט הבכור- וקם על רגליו. הוא העמיד פנים שהוא עסוק באיבוק גלימתו כששאל, "את... שמעת משהו מהדברים שאמר לי?"

"לא," ענתה מינרווה, לא לגמרי בחוסר- סקרנות, "כשהגעתי וראיתי אותו מעליך פעלתי מייד. למה אתה שואל?"

"הו, זה לא משנה. אובליוויאייט."

מינרווה מצאה את עצמה באולם הכניסה של המבצר של גרינדלוולד. רואלד עמד לידה, ונראה מבולבל כמו שהיא הרגישה. היא הביטה סביבה; כל הנרות כבו, והפסלים שבגומחות הפכו לסדוקים ועתיקים למראה. המקום איבד את שמץ החן האחרון שהיה בו.

פרופסור דמבלדור עמד במרחק מה ממנה והטיל כישופים שונים סביב.

"פרופסור?" היא שאלה.

הוא פנה להביט בה. "כן, העלמה מקגונגל?"

היא לא ידעה מה להגיד. היא לא רצתה להגיד לו את האמת- שפתאום היא גילתה שהיא לא זוכרת דבר ממה שקרה מאז שעשתה את דרכה על המרצפת המרחפת לכיוון משרדו של גרינדלוולד- לכן אמרה, "תחזור איתי לאנגליה?"

"בהחלט," אמר פרופסור דמבלדור בהנהון. הוא הטיל את הכישוף האחרון והם פנו ויצאו מהמבצר בפעם האחרונה.

מינרווה הייתה יותר משמחה לעזוב את המקום ההוא, בו היא מצאה אהבה ותשוקה שהתגלתו כשקר עצום והעמדת פנים לצורך ניצול. אבל זה היה סוד שלא תגלה לאיש לעולם.

'למען טוב עליון יותר'. המילים צפו בעקבותיהם מדלת המבצר, ולפתע נראו חלודות.

בחוץ הייתה שעת צהריים, והשמש עמדה באמצע השמיים בין כמה עננים צרים ואווריריים. הדשא היה מעט בוצי, אך רענן, וכמה פרפרים הסתובבו בין קבוצות פרחים קטנים, לבנים וסגולים חיוורים. רואלד התרוצץ ביניהם, מאושר מהחופש שהושב לו.

הרוח הרעננה שיחררה את צמתה הרפויה של מינרווה ושיערה השחור התפזר סביב. היא מיהרה לאסוף אותו לפקעת.

"מה יקרה לו עכשיו?" היא שאלה את פרופסור דמבלדור, יודעת שידע למה היא מתכוונת.

"ייענש, כנראה," הוא ענה. הוא היה שלו כתמיד, אך בעניו נצץ ניצוץ זר ומוזר, עצוב, והוא נראה פתאום זקן מאד. זקן משהיה. "נעלתי אותו במבצר שלו. עכשיו ניתן לקונפדרציית הקסמים הבינלאומית לטפל בו."

"אבל אתה הבסת אותו," אמרה מינרווה, כי זה היה הגיוני.

"כן," אמר פרופסור דמבלדור, ומינרווה הבחינה שהוא מתעסק בשרביטו- זה היה שרביט ארוך ודק, חיוור. "כן... הבסתי אותו. בסופו של דבר."

"ניהלתם מאבק?"

"כן. ניהלנו מאבק קשה. אני... למדתי רבות היום. לא אהיה כשהייתי. אני אמשיך לכאוב לעוד זמן מה..."

"נפצעת?"

"אפשר להגיד." פתאום הוא הביט סביב, וחייך חיוך קצת עצוב. השמש האלבנית הקרירה השתקפה על משקפיו. "אבל עכשיו אני רואה עולם חדש לגמרי. עד הלילה נשאתי עימי עול, ועכשיו השתחררתי ממנו. השחרור לא היה נעים, אבל הוא היה שווה את זה. את מבינה למה אני מתכוון?"

"אני חוששת שלא, פרופסור."

"הגיע הזמן שתקראי לי אלבוס," אמר פרופסור דמבלדור, ופתאום חייך אליה חיוך מסתורי. רואלד המשיך לרוץ לפניהם כשעשו את דרכם בין הגבעות המדושאות, והוא אמר, "ארמנדו דיפט הזקן מתכנן פרישה כבר כמה זמן, והוא מעוניין שאני אחליף אותו. הוא הטיל עלי למצוא לי מחליף לתפקיד המורה לשינוי צורה, ואני מאמין, אחרי הלילה, שלך, מינרווה, יש בדיוק את הכישורים המתאימים לתפקיד..."

הפרק הקודם