ההרגל וברנדון שלא הבין

אבל הפעם הצלצול היה הקוטע.

"אספר לך אחר כך, אני מצטערת" אמרה נעמה ורצה, נראה היה שהיו דמעות בעיניה.

וכשנגמרו הלימודים, נעמה משכה אני ניקי אל המקום הסודי שלהם ואמרה:"ניקי, הגיע הזמן שאגיד לך".

ניקי הייתה מלאה בציפייה והתרגשות, ונראה היה שתתפוצץ מרוב סקרנות, נעמה המשיכה:"אני מצטערת, אני עוברת ללונדון".

אמרה והתחילה לבכות, ניקי נהייתה לבנה כמו דף חלק, היא רצה לחבק את נעמה, בוכות שתיהן על חברות, שברגע זה תתפרק.

"אני רוצה את הטלפון שלך" אמרה ניקי לנעמה, "אני כל כך אתגעגע אליך, מי ילווה אותי עוד לבית הספר?" יללה בכאב.

"מישהו אחר, אולי ברנדון" אמרה, אך אפילו הידיעה שברנדון, אהוב ליבה ילווה אותה לבית הספר לא שמחה אותה.

"ניקי, תקחי את זה ממני, ואף פעם אל תאבדי את זה!" אמרה נעמה ונתנה לה מחברת, כולה הייתה ריקה,

אבל מבלי היסוסים ניקי אמרה:"תודה רבה לך, קחי את זה ממני" אמרה ונתנה לה בידה טבעת, שעליה רשומות האותיות BFF.

"תודה רבה, אתגעגע" אמרה נעמה, "כנ"ל, אתגעגע יותר" אמרה ניקי בגעגוע וחיבקה את חברתה, ונעמה בחזרה.

וכאשר הגיעו כבר אל הבית של נעמה, ראו אנשים חדשים, ילדים חדשים, מקום ובית חדש.

"מה קורה פה? איפה ההורים שלי?!" אמרה נעמה בלחץ, "זו אשמתי, הכל אשמתי" אמרה ניקי, כי חשבה שהיא יודעת איך כל זה קרה

הפרק הקודם		הפרק הבא