קרוליין ג'יינס

היא חיטטה בשקית שלפני כמה דקות האדם הגבוה והשיער קצוץ כסוף זרק. היו שם יופי של אוצרות, חתיכות עוף, לחם עבש, 2 שמיכות קרועות, וכמה קרטונים. היא תיכננה את חלוקת האוכל של השבוע. חתיכת עוף לכל יום, ופרוסת לחם עבש, ותוספת כל מה שייזדמן בדרך. עוף! כמה זמן פיה לא טעם דבר שכזה. אולי מאז הצרות שגרמה להוריה, למרות שהיא לא התכוונה לכך. היא שיחקה עם המוגלגים ברחוב כדורעף, ההורים כעסו והעיפו אותה מהבית. כבר 6 שנים.

היא לקחה את השמיכות, 2 קרטונים למיטה וחימום, מצאה לה פינה נחמדה וסידרה את השמיכות והקרטונים. היא הסתירה את האוכל מפני חיות, וידאה ששום אדם נבזי מתקרב וירצה להתעלל בהומלסית, ונרדמה לאור מנורת הרחוב הדהויה ואחת נוספת שכבר ממזמן שבורה. לפני 4 שנים.

כשקרני השמש הראשונות מצאו את דרכן אל פניה של קרוליין, מרוב בהלה, כל החתולות שהתגודדו סביבה נתלו הפוכים על העצים של השכנים. הלחיץ אותה כל פעם שדבר כזה קרה. היא התיישבה ואכלה פיסת לחם.

תנשמת צוחה ונחתה לידה. היא הפילה מכתב למרגלות רגליה של קרוליין. היא התעצבנה. בטח עוד צרחן מאמה+ קללת עטלפי נזלת. היא ידעה שאם לא תפתח את המכתב השכונה תעלה בלהבות. היא פתחה ותיכננה בריחה מפני הבושה.

היא עצמה את עיניה כדי לשמוע שוב את קולה של האם שגירשה את ביתה מסף דלתה בצחוק אכזרי וטרוף בעיניים. רגע עבר. רגע נוסף חלף. היא פתחה את עיניה לאט, מופתעת. זה לא היה צרחן. היא לא העזה להביט בכתוב. היא ידעה שיש שם קללה לעיורון או משהו בסגנון.

עובר אורח עבר ברחוב. "תוכל לקרוא למי זה מיועד בבקשה?" היא שאלה אותו, הביטחון עצמי המופרז שלו הביא לה במקום עזרה בעיטה. חזקה. מאוד. בצלעות.

ילדה אחרת וצייצנית עברה, נראתה בגיל של קרוליין בערך. אמא שלה אחזה בידה ונראתה כעוסה.

"את יודעת שאחד מהמטורפים רצח את בן דוד שלך שם, ולכן לא תלכי להוגוורטס!" סיננה אמא שלה בזעם עצור. "בבית את תחטפי אם תמשיכי עם העקשנות".[

"אבל אמא! האדם הבא שהוא ינסה לפגוע בו יכול להיות ההיא" היא סימנה לעברי.

"היי! אני לא חרשת. קוראים לי קרוליין ואני לא מוגלגית" אמרתי בכעס. מה, אני עז?

העיניים שלהן היו הממות. הכעס שלי צייר כיווץ את השרוול של האם. 

"סורי! אני ג'יין סמית'" הציגה את עצמה הילדה, היא לא נראתה מפודחת מעצמה. 'עפה על עצמה' סימנה קרוליין בזכרון.

"את מוזמנת להוגוורטס!" היא הבחינה במכתב שמונח לידי. "ואם אני לא טועה, מקונגול כתבה שאת יחידה מתוך יותר ממליון שמצליחים לעבור את מבחן גאונות הקסם!-"

"הם בטח טעו!" טענתי כנגדה, "ובכלל לא עשיתי אותו!".

היא התעלמה. "כתוב פה 'לעלמה קרוליין ג'יינס'. אפשר חתימה?" היא שאלה בהוציאה פתק ועט.

"לא! תעזבו אותי!"

"יש לך פה גם חתימה של שר הקסמים!" לחשה האם בהתרגשות. "ובואי כבר חצופה!" היא חזרה לכעוס וסטרה לביתה וגררה אותה באגרסיביות משם.

		הפרק הבא