פנימיית סנט דיינו-ננטש

סוזן

דמיינו לעצמכם שאתם לא זוכרים כלום. זה בדיוק מה שקרה לי לפני ארבע שנים, כשהייתי בת שלוש עשרה. פשוט הייתי בחדר אפור וחצי חשוך, וישבתי על כיסא. הייתי קשורה אליו.

ניסיתי להשתחרר, וזה לא עבד. לא משנה כמה ניסיתי. החבל היה הדוק מידי. לא זכרתי את שמי, את מקום המצאי, את הרקע שלי, פשוט כלום.

ידעתי שעברו שעות, למרות שלא היה חלון או שעון בחדר. כשנרדמתי, חלמתי איך אמות מרעב. אז דקה אחרי שהתעוררתי התחלתי לצרוח כמו מטורפת. אני זוכרת שצרחתי 'הצילו'. אבל גם צרחתי עוד משהו, שנזכרתי בו רק לפני שנה וחצי.

מבין הצרחות לחשתי, 'למה? חשבתי שהיינו חברים!'. את הצרחות הנואשות מרגע לרגע שלי שמעה נערה כבת שש עשרה, ברגע שנכנסה היא הסתכלה בי בבהלה. הפסקתי לצרוח. חשבתי שהיא תתקרב לשחרר אותי.

אבל היא לקחה צעד לאחור ורצה משם במהירות. חציתי לצעוק עליה לחזור ועזור לי. רציתי לצעוק שבגדו בי. למרות שלא ידעתי למה. אבל מעל הכל, הייתי בהלם. אני נמצאת במקום שיש בו אנשים כפויי טובה ורעים.

אני יודעת שאם אני הייתי רואה מישהי קשורה לכיסא בחבל, לא הייתי מהססת לשנייה. יכול להיות שגם הנערה שפגשתי לא זוכרת כלום? אבל באותו זמן, זה לא נראה הגיוני, בלי שום סיבה.

ידיי נרדמו מאחורי גבי וייחלתי להרדם גם. אבל ידעתי שזה לא יקרה. כי הייתי טרודה מכדי להרדם שוב.

"שם!" שמעתי קול. ואז צעדים. בדלת הופיעו איזה כבר ארבעים, עוד שתיים בנות שתיים עשרה בארך, והנערה שראתה אותי.

היא הצביעה עלי. בחנתי אותן בתקווה. "שלום," אמרה המבוגרת. "אני אמיליה, וזאת אליס," היא הצביעה על הצעירה בעלת בשער האדמוני. "אסווי," העיניים והשער השחור. "ואלה." היא הצביעה על זאת שראתה אותי קודם.

כל אחת הנהנה אלי בתורה. ולשתי הצעירות יותר היה ניצוץ בעיניים. לא הצלחתי לפענח מה הוא מביע. "ומי את?" שאלה אמיליה בנימוס. הסתכלתי מסביב כמחפשת עזרה. אחרי כמה שניות הנדתי בראשי.

"אני לא יודעת." אמרתי. היא הרימה גבה. "את לא יודעת? מה דעתך שנקרא לך סוזן?" הרגשתי איך הסבלנות עוזבת אותי. "זה בסדר." עניתי בשקט.

"אממ.... ומה גילך?" אמיליה לא הראתה שום סימן שבכוונתה לשחרר אותי. עוד חוט מהעצבים שלי נקרע, נשאר אחד. שוב הנדתי בראשי. "אני לא זוכרת כלום." אמרתי בשקט.

"כלום?" שאלה אמיליה בהפתעה. "כלום." חשקתי שיניים. "שום דבר?" משהו בתוכי נשבר. "כן, כלום!" צרחתי. "את מוכנה לשחרר אותי כבר?! או שאת רוצה לתת לי למות כאן!" הרעב הציק לי, והתשוקה למים הכבידה עלי.

אמיליה נרתעה לאחור וסקרה אותי בפעם הראשונה. "אלה, תשחררי את החבלים." אמרה כבדרך אגב. "א-..." התחילה אסווי לומר. אך אמיליה קטעה אותה באנחה. "אוקי, את יכולה לשחרר אותה בעצמך." אסווי חייכה חיוך רחב והלכה במקום אלה לשחרר אותי.

וככה הגעתי לכאן, בית היתומים הולדז לבנות בלבד. בת שלושה עשרה תחת השם סוזן.
* * * *
למרות החברות המדהימות שלי, אסווי ואליס, אני עדין שמחה לעבור מבית היתומים. יש כמה סיבות שאני שמחה ללכת בגללן.

אחד, כשמשהו בי נשבר לפני ארבע שנים, הוא לא התאחה. הפצע רק גדל. וגרם לי להוציא זעם בתור מרץ, בחדר האוכל. וכך קיבלתי המון ריתוקים ועבודות.

שתיים, שנאתי את המקום הזה. כי הכל היה אפור וחסר חיים, מיטות ברזל עם צבע מתקלף, אוכל שנמצא בקפיטריה יותר מידי ימים... או בקיצור, הזנחה.

שלוש, בלי שום סיבה, אמיליה שונאת אותי, אני מתכוונת יותר משהיא שונאת את השאר.

ארבע, מבחינת כל הבנות חוץ מאסווי ואליס הייתי המוזרה המתבודדת שלא זוכרת את עצמה, זה לא הפריע לי במיוחד, אף פעם לא מתתי על יותר מידי חברה. אבל הבנות הביאו את השנאה שלהם בדרכים מאוד מקוריות.....

אז אני עוברת לפנימייה יוקרתית של בנים ובנות, פנימייה שאין בה יתומים. אמיליה מממנת את כל הכספים רק כדי שהלך מבית היתומים היקר שלה.
* * * *
כשהגעתי לפנימייה הדבר הראשון שראיתי היה שער ברזל שחור, למעלה נכתב באותיות ישרות וחדות, פנימיית סנט דיינו. ניסיתי לפתוח את השער, הוא היה פתוח. נכנסתי. למול עיני נגלתה חצר שיכלה להכיל בתוכה את הולדז לפחות שלוש פעמים,

הכל היה מחוסה דשא ועצים מטופחים היו מפוזרים בסדר לא מובן. בצד ימין הייתה מזרקה עשויה שיש לבן. שביל הגישה המפואר הוביל לסוג של ארמון, חמש קומות של שיש מעוצב, חלונות מוזהבים ופרחים על עדני החלונות.

הכניסה הייתה מפוארת לא פחות, שתי מטר על שתיים וחצי מטר של עץ אלון שחור מעוטר בגילופים.

פתחתי את הדלת לאט, שומעת את צחוק הנערים והנערות שבצד השני של הבניין, כנראה עוד חצר. כשהדלת הייתה פתוחה עברתי בעדה והתפלאתי לראות שהיא נסגרת מאוחרי בעצמה.

סקרתי את סביבתי, שלושה מסדרונות שונים הובילו מהמקום בו עמדתי, היו גם מדרגות בצד ימין. "היי." שמעתי קול מוכר ממש קרוב אלי. הסתובבתי שמאלה במהירות, סנטימטרים ממני עמד נער בעל שער חום כהה, עיניים שחורות ומלחיצות, ומבנה גוף... אני לא מאמינה שאני אומרת את המילה הזאת, חטוב..

"מחפשת משהו?" שאל הנער. "אה.." גמגמתי, לרגע שחכתי למה אני כאן. אה כן. "אני צריכה להגיע למנהל. אני חדשה.." "שמתי לב." צחוקו היה מושלם. הוא סקר אותי ידעתי שהיום יעשו לי את זה הרבה.

"בואי." הוא תפש בידה ומשך אותי למסדרון שלפניי.

כן, תיארתי אותו ממש מושלם, כן הוא הדהים אותי. אבל לא. לא התאהבתי בו. להפך. שנאתי אותו. על שום דבר. בלי שום סיבה.

ת"ב?

		הפרק הבא