התבלבלות בהזמנה

שום דבר לא קורה במקרה...נכון?....

ליליאן הסתכלה באומללות דרך חלון הרכבת. היא הייתה צריכה לשמוח, כי החשש שהיא סקיבית נעלם ברגע שקיבלה את ההזמנה להוגוורטס. אבל אחותה התאומה, הארייט, לא קיבלה הזמנה להווגורטס ובמקום זה קיבלה הזמנה למין מחנה מוזר כזה שנמשך כול השנה. היא נאנחה והסתכלה סביב על התא. עוד כשלושה ילדי שנה ראשונה לחוצים ישבו בתא, מסתכלים לכול כיוון חוץ מאחד על השני. ליליאן נשמה נשימה עמוקה והחליטה שאם אף אחד אחר לא עומד לדבר, היא עומדת. "היי," אמרה לילדה בלונדינית לחוצה שישבי מולה. "הא?" היא הרימה את ראשה בבהלה  והסתכלה סביב, לא בטוחה למי ליליאן דיברה. "אממ... היי," ענתה, אחרי שהייתה בטוחה שהיא דיברה עליה. "קוראים לי ליליאן," אמרה באדיבות. "איך קוראים לך?" "קוראים לי אנני." אמרה הילדה, נרגעת מעט. "איך זה שאת לא לחוצה?" "ההורים שלי פירטו לי על הכול כאן. אפילו שמעתי תיעורים מפיו של הארי פוטר בכבודו ובעצמו על המלחמה. אנחנו קרובי משפחה של הוויזלים. אמא שלי היא אחות של אמא של רון." אמרה ליליאן והצביעה על שערה הג'ינג'י. "ואוו," אמרה אנני ועייניה החומות ברקו. "באמת פגשת את הארי פוטר?" ליליאן משכה בכתפיה. "גם את עומדת לפגוש אותו, לכול הילדים שפספסו את השנה השביעית שלהם במלחמה הגדולה, כמו הארי, רון והרמיוני, עומדים לחזור על השנה שהם פספסו. והארי אומנם מפורסם, אבל הוא עדיין בן אדם." "באמת?" שאלה אנני. "אני אשמח לפגוש אותו." "ברור," אמרה ליליאן ומיהרה להחליף נוסא. "לאיזה בית את חושבת שתיכנסי?" אנני נשכה את שפתיה. "אני... לא בטוחה. נראה לי שרייבנקלו, אבל אולי יש סיכוי ל...סלית'רין." היא התכווצה, כאילו היא מחכה לשמוע עלבונות. "אני נראה לי אהיה בהפלפאף, ולא בגריפנדור כמו שאר הוויזלים. אבל אני לא באמת וויזלי, אני צ'רליין." אמרה ליליאן, כיאלו לא איכפת לה שהיא תיהיה סלית'רין (באמת לא היה לה אכפת.) אנני נראתה כאילו היא רוצה לפרוץ הצחוק, אבל במקום זה היא בלעה רוק והנהנה ברצינות. ליליאן האריכה את זה. את פטפטו עוד זמן מה, ולאט לאט גם שאר הילדים בתא הצטרפו לשיחה. ילד בשם מייקל, טען שהוא יצטרף לסלית'רין וידאג לנקות את השם שלה. ילד אחר, בשם צ'רלי ("היי! יש לנו את אותו השם!" צחקו הוא וליליאן) ואמר שהוא רוצה להיכנס לגריפנדור. הם צחקו ופטפטו, עד שמישהו נקש על הדלת. כולם ציפו לראות בפתח את עגלת המזון אבל במקום זה נכנסו לתא ארבעה נערים. הם סגרו את דלת התא בבהלה. ג'יני, הארי, רון והרמיוני הסתכול בחשש מבעד לזגוגית. "נראה לי שעיבדנו אותם." התנשפה הרמיוני. "מהר! תורידו ראשים..." הם התקופפו והסתכלו מסביב על התא. אנני, מייקל וצ'רלי נראו המומים, אבל ליליאן רק החליקה ממקומה באלגנתיות וחיבקה את ג'יני. "היי.." לחשה ליליאן. "מסתתרים מהמעריצים?" "משהו כזה," ענתה ג'יני. היא חייכה אל האחרים. "לא איכפת לכם שנתחבא קצת, נכון?" הילדים הינהנו במרץ, קצת המומים. ליליאן חייכה, אבל לא יכלה להפסיק לחשוב... מה קורה להארייט?... לפתע, כאב ראש חזק אחז בא. היא לא אמורה להיות כאן. היא ידעה את זה. משהו לא בסדר. אסור לה להכנס להווגוורטס. היא לא ידעה למה היא חושבת ככה, ולמה הראש שלה כול כך כואב, אבל היא פשוט ידעה. אסור לה להיות כאן. קול לחש קטן לחש בראשה, קרתה טעות נוראית, טעות שחייבים לתקן....

הארייט נשאה מבטה אל עץ האלון הגבוה שעמד מולה, ואז על הדרקון הסגול הענקי שכרוך סביבו בתדהמה כול כך גדולה, עד שהיא כמעט הפילה את המזוודות שלה. והיא חשבה שליליאן תראה דברים משוגעים. היא בלעה רוק והסתכלה על המחנה. היא מצמצה. לרגע אחד היה נדמה שהמחנה כולו הבליח. היא בלעה רוק. זה בטח רק בגלל שהיא לא ישנה כול הטיסה, ומהג'ט לג. ברגע שהיא עברה את העץ, צמרמורת עברה בגבה. היא לא אמורה להיות כאן. משהו... לא בסדר. היא הריגשה את זה בכול גופה. היא חייבת לברוח. אבל לפני שהספיקה, איש בכיסא גלגלים התגלגל לעברה. "את חדשה כאן?" שאל בחיוך נעים."...כן," אמרה בחשש. החיוך החם של האיש גרם לה להרגיש טיפה יותר בנוח, אבל היא עדיין הרגישה לא בנוח. "בואי אחרי בבקשה," אמר. בזמן שגררה את את מיזוודותיה אחרי האיש, שאמר שקוראים לו כירון ושהוא מנהל הפעילויות במחנה. הוא הסביר לה מה הם עושים במחנה, מה זה חצויים ואת העבודה הקשה שבאה אם להיות כזאת. הוא הופתע שהיא לא הופתעה כששמעה שהאלים קיימים. היא ידעה על קסם, אז למה לא? היא הייתה מאוד מסוקרנת בהווידיאו, ומראש הנמר סימור, ששאג ונשם כמו נמר חי. היא קיבלה דיווחים על מה שקרה בשתי המלחמות האחרונות, ולבסוף, סיור במחנה. נער בשם וויל הראה לה את אורוות הפגסוסים, את הביתנים את האמפיתאטרון ואת חדר האוכל אם הכוסות המגניבות. ולבסוף, המדורה. היא הורשתה לשים את הדברים שלה בביניין הגדול, למקרה שהאבא או אימא ההאלוהיים שלה יופיעו עד המדורה. אחרי שהסיור נגמר, נער אחר בשם מלקולם הביא אותה לסככה מלאה בכלי נשק. "רובה קשת? לא. רובה ציד? לא. חרב? ממש לא. פיגיון? לא. חץ וקשת?..." "מה אם זה?" שאלה הארייט והצביעה על חנית ארוכה ויפה. "זאת?" שאל מלקולם, מפוקפק מעט. "חנית זה יותר כלי נשק לבני ארס..." הארייט משכה בכתפייה לקחה את החנית. היא אהבה את העובדה שמוט העץ היה ארוך, והרבה יותר נוח מקת ארד. היא יצאה החוצה, שם היה יותר בטוח להניף חנית כזאת ארוכה. היא התאימה לה באופן מושלם, ומרוב שנהנתה היא כמעט שיפדה בחור שחור שיער שעבר לידה. "זהירות!" צעק והתקופף. "סליחה," אמרה בהתנצלות. ואז בחנה אותו יותר טוב. "היי... אתה לא פרסי ג'קסון? ראיתי תמונה שלך ושל נערה בלונדינית בשם אנבת' במשרד של כירון." "כן, זה הוא," אישר מלקולם. "אתה בדרך לאנבת'?" שאל את פרסי "כן." לפתע הארייט נפלה ארצה. "מה קרה?" שאל פרסי בבהילות. "... אני, אני לא אמורה להיות כאן, יש כאן טעות..." התנשפה על הדשא בעוד ראשה פעם בכאב. היא שמעה קולות... "אמא?" לחשה. "אני לא באמת אמא שלך," אמרה הצללית. " אבל כדי לתקן את הטעות, את חייבת לתעון שאת בת הקטה. אחרת הכול יהרס..." הכאב הפסיק. מלקולם ופרסי רכנו מעליה בדאגה. "הכול בסדר?" שאל מלקולם. קולו נשמע מעומעם. לעט לעט, היא התאוששה. ראשה האדום לא כאב כמו קודם, אבל הוא כאב מרוב שאלות. עינייה הכחולות ראו ברור שוב, וקולה חזר לפעול. "כן..." שיקרה הארייט בזמן שהם עזרו לה לקום מהדשא. "מה זה היה?" שאל פרסי. הארייט בלעה את רוקה. היא שנאה לשקר, אבל כדי לגלות את האמת היא חייבת לשקר בנתיים. "אמא שלי שלחה לי חיזיון... היא אמרה שאני בת הקטה." הבנים הנהנו והארייט ומלקולם הלכו להביא את התיקים של הארייט. הארייט לא הפסיקה להרגיש שהיא לא אמורה להיות שם. בצד השני של העולם, אחותה של הארייט, ליליאן, חשבה בדיוק אותו הדבר. אנחנו לא יכולות להיות כאן...

		הפרק הבא