ממש כמו באגדות

ליאו היה מרותק. המקרה שקרא היה כל כך מסתורי ומעורפל- שאפילו העובדה שזה קרה לפני חמישים שנה לא עצרה אותו מלחקור אותו.

בתיק הייתה תמונה של נערה יפה ומחייכת, עם שיער בלונדיני עד הכתפיים ועיניים חומות גדולות. היא נראתה מאושרת ורגועה.

"אליסון ג'ונסון, בת 16, לונדון.

ביתם של אנבת' ודריל ג'ונסון.

נעלמה בתאריך ה-16.6.2016, כשבמגירתה מכתב פרידה.

במכתב לא כתוב מפורשות שהיא הולכת להתאבד, אך המסר היה ברור. היא לא תראה את הוריה שוב.

דברי ההורים:
אליסון הייתה ילדה מאושרת, מקסימה, אמיצה, יפהיפיה, טובת לב, חכמה, מקובלת בחברה, מלאה במחזרים ובחברות אמת. בעיות גיל ההתבגרות- אין. אולי חצ'קון פה ושם.
לכן אנחנו לא מוצאים סיבה הגיונית להתאבדות.
חטיפה לא באה בחשבון, מפני שהיא ידעה על כך וקיבלנו מכתב ממנה.
כנ"ל רצח.

-

עקב התפרעות בבית המשפט של מר ג'ונסון, העונש שקיבל היה סגירת התיק."

ליאו נחר בבוז. בקלות שכזו סגרו את התיק המסתורי הזה?
הוא החליט לנסות למצוא את התשובות בעצמו...

(2066)

---

גברת ג'ונסון המבוגרת פתחה את הדלת.

נער נאה וגבוה נראה בפתח הדלת.

היא חייכה אליו. היה בפניו טוב לב ומהימנות, שהזכירו לה את ביתה.

"שלום גברת ג'ונסון. שמי הוא ליאו ווילסון ואני הבן של מפקד המחוז ג'ורג' ווילסון." הוא הציג בפנייה את התעודה שלו.

"הו, שלום. היכנס, בדיוק יצאו עכשיו עוגיות מהתנור! תתכבד" אמרה גברת ג'ונסון באדיבות. היא סידרה את הספה הישנה והלכה למטבח במרץ מיוחד שבדרך כלל לא מאפיין נשים בגיל כזה.

"תודה רבה גברתי, בעלך בבית?" שאל בנימוסים מושלמים.

מר ג'ונסון נכנס הביתה עם מזוודה ואמר לאשתו בקול רם "אנבת'! יקירה, אני חושב שמצאתי את השרשרת של אליסון!" אמר האיש הזקן בהתרגשות. לפתע הוא ראה את הנער והסתכל עליו בשאלה.

"שלום לך אדון ג'ונסון. אני ליאו ווילסון בנו של הפקח ווילסון ובאתי לעזור לכם"
הוא הציג את תעודותיו וחייך.

גברת ג'ונסון הניחה את צלחת העוגיות על השולחן וחייכה אליו.

"תתכבד"

מר וגברת ג'ונסון התיישבו אחד לייד השני.

"כפי שאתם יודעים, אני בנו של המפקד ווילסון. עבודתי במשטרה היא סגירת תיקים סופית במשטרה והעלמתם" אמר ליאו ברצינות.

מר וגברת ג'ונסון החליפו מבטים מופתעים.

"אתה לא קצת צעיר מדי?" שאלה גברת ג'ונסון בעדינות.

"לרצון לעזור אין גיל" ענה ליאו את התשובה הקבועה.

הג'ונסונים הגיבו בחיוך.

 "לפני כמה ימים ישבתי במשרדי. עיינתי כהרגלי בתיקים הישנים, סגרתי את רובם והשמדתי אותם. אך תיק אחד לא יכולתי לסגור בקלות." אמר ליאו.

הג'ונסונים הסתכלו אחד על השני בדאגה.

"תשמע, ילד. אני מאוד מעריך את הכוונות שלך ואתה באמת מקסים, אבל... אני לא רוצה לדבר על זה" אמר דריל ג'ונסון בהתרסה.

"קח קצת עוגיות לדרך" ניסתה אנבת' ג'ונסון לרכך את הגירוש.

"אני חושב שיש לי רעיון מה קרה לבת שלכם!" אמר ליאו בתחינה, משתוקק לעזור להם.

"אנחנו מצטערים חמוד." הם כבר היו בדרכם לדלת.

"אני חושב שזה קשור בקסם!" אמר ליאו, מרים את קולו מעט.

הג'ונסונים השתתקו באחת.

לאחר כמה דקות הם התיישבו שנית.

ליאו ביקש מהם להביא את כל מה שיש להם שקשור באליס.

מר ג'ונסון הביא קופסא צהובה שמצויירת עליה שמש.

"The sun will shine forever"*

זה מה שהיה כתוב מתחת לשמש, ובצד- תמונה קטנה מאוד, זהה לתמונה שראה בתחנת המשטרה.

גברת ג'ונסון החלה לדמוע.

"אתה תמצא אותה, נכון?"

"אעשה כמייטב יכולתי" אמר ליאו, והתכוון לזה בכל ליבו.

---

ליאו ישב לאור מנורת הלילה שלו, והסתכל בתוכן הקופסא.

היו שם ציורים, המון ציורים- וכולם היו מאוד יפים. נראה היה שהילדה הייתה מוכשרת מאוד.

היו שם כל מיני מכתבי אהבה ממחזרים.

היו שם ברכות יום הולדת. הוא הסתכל באחרונה.

"לאליסון יקירתי,

שיהיה לך יום הולדת 15 שמח. אני מאחלת לך שיתגשמו כל משאלות ליבך, שתישארי כפי שאת לעולם ושתהי מאושרת.

שתמיד תלכי בדרך הוורדים ולא בדרך הקוצים, אך גם אם תיקלעי לדרך הקוצים, תמיד תזכרי שאנו פה לצידך, מוכנים לעזרה.

קרן שמש שלנו, מאירה לנו הכל...

אוהבים אותך הכי בעולם-

אבא ואמא."

לאחר מכן הוא המשיך לחטט בקופסא.

הוא מצא שם שרשרת עם כוכב עליה. הוא קיבל אותה ממר ג'ונסון שמצא את השרשרת רק באותו היום.

נראה היה שהם היו משפחה מאוד קרובה ומאושרת.

הוא הוציא מרקר צהוב, והחל למרקר את כל הצפנים הסודיים שנגלו אליו שם.

"לאמא ואבא היקרים,                                                                   

אני כל כך מצטערת.

אין בי את הכוחות הנפשיים בשביל לעמוד מולכם ולומר זאת,

אך אין מילים בפי לתאר עד כמה שאני מצטערת על הסבל שאני אגרום לכם.

אין בי את הכוח לעמוד מולכם, ולדעת שאנחנו נפרדים לנצח, שצריך לומר שלום.

אני מקווה שיבוא יום, ותבינו את מעשי- אך שוב, אני כל כך מצטערת...

אני מאחלת לכם, ולכל הארץ והעולם- שמעשי ישפיעו ויגרמו לכך שיהיה טוב יותר.

אני רוצה לומר לכם תודה על כל השנים האלו, שהייתם ההורים הכי נפלאים שיכולתי  לבקש לעצמי, הורים ממש מהאגדות.

אני מקווה שמעשי יחוללו פלאות.

בקשתי האחרונה היא שתהיו מאושרים.      

אני אוהבת אתכם המון!

אליסה אן ג'ונסון (אליסון)

נ.ב תיזהרו מארנבים"

הוא מצא שם את המכתב המדובר. המכתב המסתורי, שאת פשרו- רק הוא הבין.

---

"אליסון, ממ... כמה מעניין" מלמל החתול.

"החתול המחייך" אמרה אליסון תוך כדי צמצום עינייה.

לפתע החתול נעלם.

אליסון חיפשה אותו מסביב. אך היא ראתה רק שממה.

"כרגע יש לך שתי אפשרויות" נשמע קול בחשכה. לפתע היא הסתובבה וראתה את ראשו.

"מהן?" שאלה אליסון בשקט.

ראש החתול הסתובב בצורה מפחידה, אך אליסון ניסתה להסתיר את הפחד. למרות הייותה גריפינדורית, זה עדיין מפחיד!

"הראשונה..." אמר החתול ונעלם. לפתע הוא הופיע לצד שביל ארוך מכוסה בפרחים שנראה כאילו הוא לא מוביל לשום מקום.

"לחזור הביתה. להפסיק לנסות להציל את העולם. להיות עם הורייך"

הוא נעלם שוב, והופיע בכיוון אחר לגמרי, לצד שביל מלא קוצים.

"והשנייה" אמר במסתוריות, וחייך חיוך גדול.

"להמשיך במשימה שניתנה לך."

אליסון שתקה.

"אני מזהיר, יתכן שלא תהיה לך עוד הזדמנות לצאת מפה, אליסון. יכול להיות שלא תוכלי לראות את הורייך שוב. ואם תיכשלי? מערבולת הזמן יכולה לקחת אותך לזמנים קשים מאד. מאד מאד..."

הוא נעלם.

"למה אתה עושה לי את זה?!" זעקה אליסון בחוסר אונים.

"אני רק ממלא אחר המשימות שניתנו לי" הופיע החתול בדיוק בין שתי הדרכים.

ונעלם, בחיוך.

ואליסון, בכאב רב, בחרה בדרך הקוצים.

הפרק הקודם		הפרק הבא