הסיוט הנורא ביותר

4.1

(אני לעומת הולי לא טיפש מספיק בשביל לשכוח)

הי.

 אני הוא ארטמיס פאול, ובחיים שלי לא היה לי זמן לכתוב יומן.

כן, יש לי את היומן המוקלט בטבעת שהולי נתנה לי, אבל זה לא ממש על חיי היום-יום שלי.

עכשיו אני רוצה להודיע שהולי (חופרת מספר 1 ) ואני, החלטנו לפצל את העבודה של היומן. היא יום אחד ואני יום אחד. החלטנו שנכתוב את כל הדברים החשובים, אפילו את אלה שאנחנו לא רוצים שהשני יקרא, ולא נספר לאף אחד על היומן הזה. 

אני מתנצל על זה שהולי סיימה בפעם הקודמת ב'מתח', היא אמרה שזה יותר מעניין ככה, ואז התווכחנו על זה כמה זמן בשקט, עד שאמא הגיעה וראתה את מה שכתבנו אחד על השני ומחקה הכל. בגלל זה עם תחזרו דף לאחור אתם לא תיראו את זה.

ראינו אחד את השני, היינו קצת בהלם, אבל לא יותר מזה... חוץ מזה שבגלל זה לא כתבתי ביומן הזה שלושה ימים.

הולי בכיתה שלי?! אני מתחיל להשתגע! זה בטח אומר שאוריון חוזר. לאאאא!!!!

אז לקחו לי כמה ימים לקלוט שזה לא חלום ושאוריון לא משתלט עלי ושהכל טוב (חוץ מזה שהולי לומדת איתי באותה כיתה) וחזרתי לכתוב את היומן הזה.

יאי! *בציניות* כי החיים שלי כל כך משעממים וחסרי טעם אחרי שזנחתי את קריירת הפשע.

אז אני אתחיל לספר לכם מה קרה היום:

"הי," הולי היתיישבה לידי בדקה לשמונה.

"הי" עניתי לה וחזרתי להיתמקד בספר שקראתי על הביולוגיה מולקולרית. זה היה ספר משעמם. ידעתי את החומר הזה בכיתה ה'! ובכל זאת קראתי את זה. אני פשוט ילד משועמם.

"מה אתה קורא?" שאלה אותי הולי.

"על הביולוגיה המולקולרית." עניתי לה.

"ביולוגיה מולקומשמה?" שאלה הולי. רציתי להעיר לה על זה שלא אומרים את זה ככה, ושמולקולרית ומה שמו זה לא מילה אחת.

"כן, זה על ריבוזומים, חומצה  דאוקסיריבונוקלאית ואנזימים." הסברתי לה.

"חומצה דאוקסיריבונוקלאית?" שאלה הולי וניראתה כאילו היא מתחילה להיתחרט ששאלה. אפשר לומר שהיתפאלתי שהיא אמרה את זה טוב.

"כן, DNA זה הראשי תיבות של זה." 

"אה" אמרה הולי וניראתה שמחה שהמורה ניכנסה כדאי שלא נוכל לדבר יותר על מושגים שהיא לא מבינה.

היום עבר די מהר. הערתי לשני מורים משש המורים שלימדו אותנו היום, שמה שהם מלמדים זה לא נכון, וקראתי את הספר על הביולוגיה המולקולרית מתחת לשולחן. כשמורה אחת תפסה אותי קורא היא שאלה אותי למה אני קורא ועניתי לה שאני יודע את כל החומר, היא שאלה אותי כל מיני שאלות במתמטיקה, היסטוריה ומדעים ועניתי על כל התשובות נכון. אפילו תיקנתי אותה בקשר לשאלה אחת.

חשוב לציין שכל הכיתה התפוצצה מצחוק? 

טוב, אז אם זה חשוב: הינה, ציינתי את זה!

בסוף היום חיכיתי להולי מחוץ לכיתה. 

"כמה זמן לוקח לך לסדר את הדברים?" שאלתי ברוגז כשהתחלנו ללכת.

"בערך בזמן שיקח לך ללמוד לפחות שלוש מילות סלנג חדשות" אמרה והוציאה לי לשון.

"למדתי." אמרתי ברוגז. "יש את פצצות לגבות, חבל על הזמן ואחלה."

הולי צחקה, "התכוונתי למילות סלנג עכשוויות, לאט כאלה שהישתמשו בהם לפני מיליון שנה. כמו, 'תאכל ת'לב', 'על הפנים' ו'אני מתה על זה' ועוד כל מיני, אתה יודע."

"לא אני לא" ענתי לה.

"אני לא מאמינה. ארטמיס פאול - הגאון המרושע -  לא יודע משהו" אמרה הולי בצחוק.

המשכנו ללכת בשתיקה לכמה זמן, עד שניזכרתי במשהו.

"הולי, איפה את גרה?" 

"בדירה שכורה ליד אחוזת פאול" היא מירפקה אותי "רציתי להיות קרובה." 

חייכתי, מקווה שהיא לא רואה.

"הי, אתה ארטמיס, נכון?" שמעתי קול של ילדה מאחורי.

אני והולי הסתובבנו וראינו בחורה גבוהה, בלונדינית, בעלת עיניים כחולות וגדולה משנינו בכמה שנים. בחיי שהיא ניראתה לי מוקרת.

"ארטמיס!" חיוך התחיל להתפשט על שפתיה, "אני לא מאמינה! לא ניפגשנו המון זמן! כמה היתגעגתי! אני מינרווה, זוכר אותי?"

עכשיו שהיא אמרה ניזכרתי מיד מה קרה כשהייתי בן 15 ומה היה בהרפתקאה של השדים.

"מינרווה?" שאלתי בהלם "זאת באמת את?" 

היא חיבקה אותי חיבוק דב מוחץ, ואני חיבקתי אותה בחזרה.

בזווית עיניי ראיתי את הולי מביטה בנו המומה.

הפרק הקודם		הפרק הבא