סוחר הנשמות-ננטש

הייתי בטוחה שזה הסוף, הייתי בטוחה, שמחר אמות. אבל זה לא קרה, כי... כי הוא הגיע. סוחר הנשמות. או בשם שהוא יחס לעצמו, אוליבר.

אבל כדי שיהיה מובן, אני אחזור קצת אחורה.

הרוזן שיין, אליו הייתי מאורסת מגיל שמונה (כשהוא היה בן עשר.), מונה סוף סוף לבעל האחוזה בגיל עשרים ואחת. הרוזן הקודם (אביו), צ'רלי, הזדקן ולכן פרש מה'מלוכה'. הבעיה היחידה היא שהדבר האחרון שהוא ציווה היה מכוון לבנו.

הוא ציווה עליו... לנסות אותי. לראות אם אני מצליחה לחיות שלושה לילות. אתם בטח חושבים, מה הבעיה? אני חיי כבר מאות לילות. הבעיה היא שהם הזריקו לי משהו, איזשהו רעל.

צ'רלי כמובן רצה שאמות, אך בנו לא אהב את הרעיון במיוחד.. אבל הוא לא יכל לעשות דבר נגד מצוות אביו ולכן הם הזריקו ליד שלי את הרעל, נוזל שחור שהתפשט בגופי. שמו אותי בחדר עם כיסא. וזהו.

עכשיו השאלה המתבקשת, למה צ'רלי רוצה שאמות. ועכשיו התשובה המתבקשת, אין לי מושג.
* * * *

אני לא יודעת איך, אבל הרגשתי בדיוק עד איפה הרעל התפשט בכל זמן. אם להגיד את האמת, זאת לא כזאת בעיה לדעת. כי בכל מקום שהרעל הגיע אליו, הרגשתי כאב שהעלה בעיני דמעות.

כאב חודר, כאילו בשרי נשרף לאין. ידעתי שברגע שהרעל יגיע ללב שלי, אמות. בייסורים. עד שהוא בא, הרעל כבר הגיע מהיד לכתף, והקיף לי את הלב במעגל גדול, כך שהגיע גם לרגליים וליד השנייה. בדיוק כשהרמתי את הראש כי הכאב עלה במעלה צווארי, הוא הופיע.

"שלום לך, אנה." אמר. מולי עמדה דמות לבושה שחור, ראשה היה מכוסה בברדס. הוא נראה בארך בן גילי. נרעדתי בכיסא.

ניסיתי להיעמד אך במקום זאת נפלתי על הרצפה הקפוא. "את בסדר?" הוא התחיל ללכת אלי. תראו, אם הוא היה נכנס מהדלת אולי לא הייתי מפחדת כל כך, אבל הוא התגשם מהאוויר לעצם מוצק!

התרחקתי כמה שיכולתי בכאב מהדמות המלחיצה. הוא השפיל את ראשו. "את מפחדת ממני?" שאל בקולו המושלם. "כן." לחשתי בכנות. הוא התקרב עוד צעד, התכווצתי. הוא הושיט את ידו. ניסיתי לראות את פניו מתחת לברדס. זה לא עבד.

הוא רוצה לעזור אמר קול קטן בראשי. בלי שום סיבה, האמנתי לו. הושטתי גם יד, בקושי. הוא הרים אותי בקלות והושיב אותי בכיסא. "אני אוליבר." אמר. "לשירותך."

"מה אתה רוצה?" שאלתי בחשד. "לעזור." אמר בקלילות. "איך בדיוק תעשה את זה?" נשענתי בכיסאי. "זאת לא בעיה, אני פשוט מנטרל את השפעת הרעל." לא שאלת איך בדיוק.

"הבעיה," המשיך, "היא התשלום." "למה?" זאת לא אמורה להיות בעיה. "כי.." עצב חדר לקולו. "אני סוחר רק בנשמות."

"אתה מתכוון שאתה הורג אנשים?" שאלתי באימה. הוא שתק רגע. "אפשר לחשוב על זה ככה. אבל אני חייב את רשותך כדיי לקחת נשמה."

על אותו הרגע, שנאתי את עצמי כל המשך חיי (הקצרים.). הנהנתי אליו. "אני נותנת לך רשות לקחת נשמה." משהו בו נראה פתאום שמח.

"ומה בקשר לשאר הלילות?" שאלתי. "עליהם נדבר בפעם הבאה." הוא התמוסס לאוויר.

ת"ב?

		הפרק הבא