סוחר הנשמות-ננטש

זה קרה. באשמתי. אני נתתי לו לעשות את זה. אבל איך הייתי אמורה לדעת שדווקא אותו הוא ייקח? איך הייתי אמורה לדעת שהוא יכאיב לי יותר מהמוות?

הייתי צריכה להגיד לו את מי לא לקחת, אבל מאוחר מידי. סוחר הנשמות לקח את אחי. האדם היחיד שהבין לליבי וניסה באמת להתנגד לפקודה של צ'רלי. אחי היה היחיד שהייתי יכולה לדבר איתו בגלויי, להגיד לו כמה אני שונאת את משפחת שיין.

הוא היה היחיד שרצה להחביא אותי אחרי הפקודה. אבל איך החזרתי לו? גרמתי למותו. נתתי למישהו מוזר שאני לא מכירה להרוג אותו. מעולם לא אתן לאוליבר להרוג שוב מישהו כה חשוב לי. לעולם.

צ'רלי לא הבין למה לא מתתי, אז בלילה השני הם הזריקו לי רעל מחוזק, הפעם ג'יימס (הבן של צ'רלי.) לא הגיע בזמן שהם הזריקו לי את הרעל. הוא אמר שהוא לא מוכן לראות את זה שוב.

זרקו אותי שוב לאותו חדר, הפעם לא התיישבתי על הכיסא, אלא נשענתי על הקיר וחיכיתי לאוליבר, חושבת איך לנסח את התנאים שלי כדי שלא ייקח שוב מישהו שאני לא יכולה בלעדיו.

"את חיה!" שמעתי קול מאושר לידי. סובבתי את הראש במהירות כדי לראות את אוליבר, יושב לידי. עדין עם ברדס וגלימה שחורים. הצלחתי לקלוט מלמטה נצנוץ סגול מהמקום בו אמורות להיות עיניו.

"ביטלת את השפעת הרעל, לא?" "כן, אבל חשבתי שהוא ינסה דרכים אחרות.." כן, הוא היה יכול לערוף לי את הראש או משהו, אבל אז כל המוניטין של משפחתו היה יורד לטמיון, אם הוא היה הורג אותי בכוונה.

"אז את רוצה שאני אציל אותך שוב או שאני יכול ללכת." שאל בשקט. "לא! תציל אותי שוב!" מיהרתי לומר. הוא צחקק. "רק הפעם יש לי תנאים." אחזתי בכתפי בכוח בגלל הכאב. "תנאים? תנאים אף פעם לא נתנו לי. חוץ מבהתחלתה…" הוא נעמד. המשכתי לבהות ברצפה.

"כן, תנאים. אתה יכול…. לקחת נשמה רק למישהו שאני לא מכירה." הרגשתי רע לבטא את צורת המוות הזו על שפתיי. הוא שוב צחק, מסתכל עלי מלמעלה. "זה לא קצת אנוכי?" שאל.

נאנחתי. מייחלת שהכאב יגמר. יכול להיות שזה באמת די אנוכי מצדי. אבל אני מרגישה שחוץ מהחיים שלי אני גם רוצה לגרום לצ'רלי להתעצבן. שיבין שאני יותר חזקה ממנו. שהוא לא יכול לנצח אותי.

"יכול להיות שאתה צודק, אבל יכול להיות שלא." "מה שבא לך.." בשנייה שהוא התמוסס באוויר הכאב נעלם. ואני תהיתי מי מת.

* * * *

התעוררתי לקול הודעה ברמקול הראשי של האחוזה. מעט אבק כיסה את ידי מהרצפה עליה ישנתי. לקח לי כמה שניות להתאפס ולהיזכר במה שקרה בלילה.

גם אם לא הייתי נזכרת בעצמי ההכרזה הייתה מזכירה לי ומכאיבה לי באותה מידה.

'האחות אנייה מתה הלילה מוות מצער,

החוקרים עדין אינם יודעים את סיבת המוות,

אך מי שגרם למוות אשת הילדים צריך לשאת בתוצאות,

כל מי שנודע לו דבר היכול לעזור לבלשים,

נדרש להגיע לאולם הראשי.'

זה בדיוק מה שנאמר. כנראה שהאחות אנייה הייתי אחת מהנשים המבוגרות שטיפלו בילדי הארמון, הכרתי כמה נשים כאלה, אבל את האחות אנייה לא הכרתי, ולכן היא מתה. שוב עצב גועה בתוכי, כי כל נשות הילדים היו נשים טובות מאוד שעשו בעולמנו רק טוב.

תיארתי לעצמי איך מרגישים הילדים עליהם שמרה. אומללים בלי ה'אימא' שלהם. דמעות עולות בעיני כשאני נזכרת ברחוב בו גרתי לפני שג'יימס מצא אותי. שכונת עוני, כולם מלוכלכים. היינו רעבים כל הזמן.

הבגדים שלנו הגיעו מהזבל. אפילו מים קיבלנו רק פעם ביום. השכונה הייתה מלאה מחלות והורי מתו מאחת המגפות, כמו רוב שאנשים.

יכול להיות שילדים עליהם אנייה שמרה עומדים להישלח לרחוב ולהתמודד עם מה שאני ואחי עברנו? לאחיות באחוזה תפקיד חשוב מאוד. לרב הן מאריכות חיים כי הילדים והתנאים הטובים עוזרים להן להיות מאושרות ובריאות…

ואני גרמתי למוות של אחת מהן, איני יודעת מה היה גילה, אך אני מניחה שכארבעים. מה שאומר שבטח יש לה בעל וילדים משלה.. ואני הרסתי את זה. אני פשוט מרגישה נורא.

כשהם הגיעו לקחת את הגופה ופשוט שכבתי שם ובהיתי בתקרה הם היו בטוחים שמתתי. אבל ברגע שאחד מהם תפס בידי כדי להרים אותי ניערתי אותי מעלי ואמרתי לו לעזוב אותי.

הם כל כך הופתעו שאפילו לא אמרו לי לצאת מהחדר, אז כל המשך היום, עד שבאו להזריק לי שוב את הרעל, שכבתי על הרצפה וחשבתי איזו סתומה אני.

הפרק הקודם		הפרק הבא