אבק כוכבים

קליאו התעוררה בבוקר בערך ב5:00. 

היא תמיד אהבה לקום מוקדם ו'לתפוס' את השעות האלה, שכל העולם שקט וקסום.

היא קמה ממיטתה הירוקה עם המצעים הכסופים והביטה מבעד לחלון.

על החלון הודבק פתק בכתב ידה.

קליאו תמיד הדביקה פתקים על החלונות שלא תשכח דברים, כי היא הייתה קצת מפוזרת.

על הפתק נכתב: הראשון בספטמבר!!! תתארגני להוגוורטס!!!

קליאו שבה למציאות והחלה להתארגן.

היא בדקה בפעם המיליון שכל חפציה במזוודה וקראה לרוז, הגמדונת בית שלה, שתכין לה ארוחת בוקר ותבדוק (שוב) שהכל בתיק.

"שכחת את ספר הלימוד בשינויי צורה, גבירתילי!" אמרה רוז בקול נוזף בשעה שקליאו אכלה את הצנים שלה "וגם שלושה צעיפים ומעיל אדום!"

"תודה רוז" אמרה קליאו בהכרת תודה והסיטה לאחור את וילון השיער החום שלה.

"רוז, ככה לא מדברים לגברת!" אישה גבוהה ובלונדינית הגיחה מאחורי קליאו והזעיפה פנים לעברה של רוז.

"את יודעת מה לעשות?"

"כן גברתי" אמרה רוז לאמי ולקחה את המחבת הלוהטת עדיין מטיגון החביתה.

"רוז, אני פוקדת עלייך לשים את המחבת על השיש" אמרה קליאו "אמא, איך את יכולה להיות כזאת אכזרית?!?"

קליאו שלחה מבט מתנצל אל רוז "אמא, למה אני לא יכולה לקחת איתי את רוז להוג..."

"כבר דיברנו על זה" שיסעה את קליאו "כבר הבעתי את דעתי בנושא ובנוסף מקונגל לא מר..."

קליאו קטעה אותה "יש לי מכתב ממקונגל שהיא מרשה" אמרה והציגה לה גיליון חתום ממקונגל.

"טוב, אני משערת ש... רוז, תארזי את הסמרטוטים שלך!" פקדה.

"יש!!!!!" צעקה קליאו.

הלימוזינה של קליאו עצרה בחצר.

קליאו לקחה את מזוודתה ביד אחת ואת הכלוב של רוגצוון פאוז, התנשמת הדבשית היפהפיה שלה.

רוז צעדה לצידה של קליאו וזאת נופפה בידה "בי אמא!"

היא נכנסה ללימוזינה בלי אפילו לקבל ברכת שלום חזרה מאמה.

ליאו התעורר ב9:00 ושפשף את עיניו הירוקות כמו דשא יבש והתיישב במיטתו החומה.

הוא שמע צעקה מהסלון: "ליאו! היום זה לא היום הראשון שלך בבית ספר הזה של הקוסמים?"

אוי.

הוא שכח.

הוא לבש חולצה במהירות והעביר יד בשיערו הבלונדיני- שטני החלק והקצר.

הוא הכניס לפה שתי כפות סלט והסתכל בשעון.

הנציג ממשרד הקסמים אמור לאסוף אותו להוגוורטס עכשיו.

הקוסם עם הגלימה השחורה המתין לו בחוץ.

הוא אסף את מזוודתו וקשר את כלבו, בנג'מין, ברצועה.

הוא יצא החוצה עם כלבו והנציג ממשרד הקסמים אחז בידו.

הם התעתקו לתחנת רכבת מוזרה ומלאת קוסמים.

ג'ואי חיכתה על הספסל ברציף 9 ו3 רבעים מהשעה 9:45.

כובע טורקיזי הודק לשיערה הג'ינג'י והיא אחזה במזוודה קטנה וכחולה בידיה.

עיניה החומות סקרו בדאגה את הרציף ההולך ומתמלא והיא הציצה בשעונה כל כמה דקות.

היא חיכתה למישהו, או למשהו והיא לא התכוונה לזוז לכיוון הרכבת בלעדיו.

ב10:50 הגיחה דמות ג'ינג'ית כמוה מבעד לעשן.

"אמא! דאגתי!" קראה ג'ואי וכרכה את ידיה סביבה.

"ילדה שלי! מצטערת, קיבלתי אישור מהמנהל להשתחרר רק עכשיו!" קראה אמה והיה ניתן להבחין בשאריות של מבטא צרפתי בדיבורה.

"להתראות אמא!" אמרה ג'ואי ועלתה לרכבת.

"תהני בבית הספר ג'ואי!" קראה אמה של ג'ואי ונופפה לה בידה עד שנעלמה בסיבוב עם הרכבת.

לאחר שג'ואי הלכה, אמה שמטה את ידה ונאנחה.

היא התעתקה משם, מוחה דמעה קטנה.

מייק התעורר יחד עם השעון המעורר, פיהק ושם את משקפיו על עיניו הכחולות.

לאחר שהתארגן, הוא לקח את מזוודתו ואת ינשופו השחור וירד למטה.

הוא שמע את הוריו באמצע מריבת הבוקר שלהם והעביר את ידו בשיערו החום, דבר שתמיד עשה בשעת דאגה.

הוא טיגן חביתות וקצץ סלט, הכין מיץ תפוזים לו ולאחותו וקפה להוריו.

ריח הלחמניות שאפה מילא את הבית וגרם לכל המשפחה לבוא ולשבת לשולחן.

מייק הגיש לכל אחד את צלחתו וכולם התיישבו ואכלו בדממה.

"אמא, אני צריך שנתעתק לתחנת הרכבת"

אמא נאנחה, בתור המכשפה היחידה במשפחה חוץ ממייק, היה לה מאוד קשה לפעמים.

"כן מייק, נתעתק אחרי ארוחת הבוקר"

בתחנת הרכבת היה קריר, אז מייק נכנס מיד לקרון.

הוא נתקל במישהו או במשהו בעודו מחפש מקום.

כשעוד קם, משפשף את מצחו בכאב, הוא שם לב לדמות בעלת שיער חום ארוך שנכנסה במהירות לתא ריק ליד.

"גבירתילי!!! מהר!!!" נשמעה צעקתו הבהולה של ויסק, גמדון הבית שלהם.

"מה? איך?" שאלה ג'סיקה בנמנום "מה השעה?" 

"10:05! ג'סיקה, גבירתילי!!! תתעוררי!"

"מה?!?!" צעקה "כל כך מאוחר?" אוףףףף! גמדון הבית הזה! היא כבר תראה לו!

"למה לא הערת אותי?" צרחה "הכנת לי בכלל בגדים?" 

ויסק התכווץ בפינה "כן, גבירתילי. ויסק גם הכון- הכין לך את כל המזוודה ואת ארוחת הבוקר האהובה על גבירתילי, ארוזה, כדי שגבירתילי תוכל לאכול בתחנה"

ג'סיקה התלבשה בפרצוף חמוץ וסירקה את שיערה הבלונד- פלטינה הארוך, עיניה הכחולות רושפות בזעם.

היא אחזה בידה הדקיקה, הענוגה, בידו של ויסק, שסחב את המזוודות הענקיות של ג'סיקה וגם את תנשמתה הצחורה, דורקי.

הם התעתקו לתחנה ו-ויסק הכין בקסמיו לג'סיקה משטח מרחף עם רצועה, שלא תצטרך לשאת את חפציה.

היא נכנסה לרכבת ונשמה את האוויר רווי העשן.

היא כרגע נכנסה לעולם חדש.

ביל קם בארבע לפנות בוקר והתארגן לבית ספרו בחצי שעה.

ביל בדק את מזוודתו פעמיים והאכיל את ינשופו החום, גרגורי.

הוא הרים משקולות 54 פעמים ורץ מסביב לבקתת העץ שלהם 15 פעמים.

אחרי פעילות הבוקר, שנגמרה ב6 בבוקר, ביל נכנס לביתו.

הוא ניקה את כל הרצפות, טיאטא ושטף אותן.

ביל שטף את הכלים מאתמול ושיפשף את השיש.

אביו קם.

ביל שמע את צעדיו.

לפי הפיהוקים העזים וצליל הרמת המשקולות נראה שגם שני אחיו הגדולים התעוררו.

הוא הכין ביצות עין לכולם, קצץ סלט בשבילו ובשביל אחיו וחתך כמה ירקות גס בשביל אביו.

הוא הכין שייקים לכולם: לאביו שייק חיטה רענן, אחיו הבוגר העדיף בהרבה שייק בננה- אפרסק והוא ואחיו הבינוני אהבו שייק תות.

בשבע כולם ישבו לאכול ונאנקו מרוב הנאה מן האוכל הטוב שרק ביל ידע להכין.

אחיו הגיבו בהתלהבות ואביו חייך באיפוק ואמר שביל עשה עבודה טובה.

הם יצאו להתעמל בחוץ ב7:45 עד 9:30 ואז כולם נכנסו למקלחת מהירה.

ביל ואחיו הבינוני עוד הלכו להוגוורטס ואחיו הבוגר ליווה אותם.

הם הגיעו לתחנת הרכבת ב10:45 וביל, ששיערו החום הרטוב ממקלחת התקרר במהירות, ניפנף לאחיו בידו ונכנס לקרון.

הנה.

הוא הגיע.

עיניו השחורות סקרו בסיפוק את מסדרון הרכבת הארוך.

כאן, הוא לא יצטרך להכין ארוחות בוקר ולנקות.

כאן הוא חופשי.

ליילה הביטה במראה ונאנחה.

היא הביטה בעיניה הירוקות בשיערה השחור והסבוך שהתפזר בתלתלים קטנים על גבה.

היה בלתי אפשרי להעביר בו מסרק, שלא לדבר על ליישרו.

היא לבשה חולצה אדומה פשוטה באורך המרפק וג'ינס כחולים משופשפים.

היא נעלה את הסניקרס האדומות שלה ונאנחה בייאוש.

'עכשיו 10:30 בבוקר, ליילה' חשבה 'מה אני יכולה לעשות בשיער?' 

לאחר 15 דקות ארוכות של התלבטות, ליילה אספה את שיערה אחורה בקליפס אדום.

עיניה הירוקות צחקו.

"אבא!" קראה "אני מוכנה!"

ג'ונס הביט בשושלת משפחתו, שהתפרשה על אילן יוחסין עתיק בכיכר גרימולד 13.

הוא ניסה לחפש את אביו, את סבתו, או את סבתא רבתא שלו, שהיו כולם קשורים לאילן זה.

כשחיפש שלושה דורות מאחוריו, מצא את אחיותיה של סבתא רבתא שלו- בלטריקס ונרקיסה.

את סבתא רבתא שלו הוא לא מצא.

הוא כן מצא כתם משחיר ליד בלטריקס.

הוא הביט קדימה בעצב ושיערו התחלף לשחור.

הוא פסע לחדרו בצעדים מדודים וכשהגיע לחדרו פתאום נזכר ועצבו התחלף באושר מיידי- היום הוא הולך להוגוורטס!

עדיין בפיג'מה, רץ לחדר הוריו- טדי ו-ויקטואר.

"אמא, אמא, היום אני הולך להוגוורטס!"

"שקט, ג'ונס, אתה תעיר את אחיך ואחיותיך!" לחשה אמו בחיוך.

"אבל כבר 10:00 בבוקר!" קרא.

"אוי, אז כדאי שתתארגן מהר ואני אבדוק לך את המזוודה" אמרה אמו.

הוא התלבש במהירות ובחר לעצמו גוון תכלת בהיר לשיער ועיניים אפורות.

הוא האכיל את התנשמת שלו- סיסי- והבריש את נוצותיה.

"אני מוכן!" קרא בצהלה ורץ מטה, למטבח.

הוא בלע את ארוחת הבוקר ואחז בידה של אמו.

"קדימה, בואי נלך!"

הם התעתקו לתחנת הרכבת וג'ונס נכנס לרכבת, לתא שבו ישבו עוד שבעה ילדי שנה ראשונה, מבוהלים כמוהו.

הוא שם את הציוד מתחת לכיסא האחרון שנותר

ככה נוצרה החבורה שלנו

		הפרק הבא