הלילה של מאי

זה היה בוקר יפה. העננים מצייצים, הציפורים מדברות, עוד יום רגיל בחיי.

אני וזואי התכוננו ליום ההולדת של גילי. היינו מוכנות כבר להכל. מסיבת הפתעה עם סרט, בשעה 4 אחר הצהריים.

התוכנית הייתה ברורה: אני וזואי הולכות לבית של גילי ואוספות אותה משם. התוכנית איתה הייתה ללכת לקניון לכבוד יום הולדתה, אבל בעצם לוקחים אותה באוטו של אמא שלה לסרט וי איי פי יחד ם כל הכיתה שכבר שם.

-----------------------------

"התוכנית ברורה?" אמרתי לזואי שעדיין עוברת במהירות על התוכנית. "כן, אני חושבת שזה בסדר. אבל מה יקרה אם זה יצא כמו כל המסיבות הקודמות? לאפריל... למייקי.. מה יקרה אם הכל יהרס, כרגיל?"

המשכתי לשמור על מצב רוח טוב, למרות המחשבה המרה על מה שיקרה.

מה קרה בשנים הקודמות? בואו אני אספר לכם. בשנים הקודמות בגיל 11- הילדים נעלמו ופשוט לא חזרו. מייקי ואפריל- יום הולדת בלונה פארק. הם לא היו שם וההורים שלהם טענו שעברו למקום טוב יותר. מקרים דומים קרו גם לשאר הילדים שעברו בכיתה שלנו- כך שנשארנו רק 6 ותעריף הכרטיסים לסרט לא היה גבוה.

-----------------------------

-יום ההולדת של גילי-

"היום יום הולדת לגילי! זואי את קולטת? כבר שעה 12! עוד חצי שעה אוספים אותה! זואי? את ערה?" אבל דיברתי לשווא. כל הזמן הזה זואי בכלל לא הייתה איתי. שכחתי שכבר היה בוקר והיא הלכה מזמן בזמן שאני ישנתי. ירדתי למטה להורים שלי.

"בוקר טוב אמא, מתי זואי הלכה?" שאלתי . "זואי הלכה לפני 5 שעות, מתוקה. עכשיו כבר השעה שתיים" היא ענתה לי בחיוך.

כבר שעה שתיים??! לא לא לא. זה לא הגיוני. טוב אולי זה כן- אולי נרדמתי יותר מדי זמן?! מרוב התרגשות?! עכשיו אמא של זואי כנראה כבר נסעה. לקחתי את העוגה בידיים שלי, אירגנתי תיק קטן ויצאתי. התקשרתי מהר לזואי. "זואי הכל בסדר? התוכנית כהרגלה? הצלחתם, אתם בסרט?" אך ברקע שמעתי ייללות רקע. הבנת שהתוכנית השתבשה. זואי בוכה. זה שהיא שקטה לא אומר שהיא בכיינית, אני לא ראיתי אותה בוכה ככה כבר מהגן. וגם המקרה הזה קשור לגילי- החברה הכי טובה שלה. באותו יום זה היה יום נורא. הן רבו על הבובה של זואי. לבסוף לזואי נקרעה היד והיא בכתה כמה שעות. ברגע שזואי מתחילה לבכות- זה לא נגמר.. זה פשוט לא נגמר. החלטתי לנתק כי ידעתי שזואי תהיה עוד יותר עצובה אם אני אשמע את הבכי שלה. הלכתי לאט הביתה.

----------------------------

כשהגעתי הביתה- הרגשתי לבד. עכשיו גם גילי הלכה. נשארתי רק עם זואי- החברה הפחות טובה שלי מכל החבורה. רציתי לבכות אבל אני יודעת- אני שומרת על מצב רוח טוב. אני לא הולכת להתפרק.

הגעתי למסקנה שהעוגה שקניתי תיזרק לפח או תימס. מה שיקרה קודם- אז החלטתי לאכול. זו הייתה עוגה קטנה וחומה. לא משהו מיוחד. עוגת שוקולד עם 11 נרות עליה. וינשוף- שהייתה החיה האהובה עליה- מבצק סוכר.

החלטתי ללכת לבית של גילי ולברר את הבעיה.

----------------------------

"שלום גברת לוי, ראיתי שהבת שלך לא יצאה איתנו היום לקניון, מה קרה?"

אבל היא רק חייכה, ואמרה: "היא הלכה למקום טוב יותר."

היא הושיטה לי עוגה. ראיתי שהעוגה הכילה המון ציורים וזכרונות.

היה שם ינשוף, כדור עם כנפיים ומטאטא עף. לא הבנתי מה פירושו, אולי גילי הייתה מאמינה בניקיון מעופף?

אך למטה הייתה תמונה ששברה אותי.

תמונה מתחילת השנה. כל החבורה הייתה שם. מאוחדת כמו שלא הייתה כבר כמה חודשים.

מייקי,גילי,אפריל,זואי,דור,עידן,לינה נויה ואני.

אך לפתע ראיתי משהו מוזר. ראיתי את עצמי קורצת לעצמי ממש כמו באנימציה- לא על תמונה. כרגע כבר התחלתי להזות. ראיתי את כולם עם שרשראות לב בכל מיני צבעים- כחול- אפריל ועידן. אדום- מייקי. צהוב-לינה וגילי. וירוק- דור ונויה. לא הבנתי את המשמעות- עוד רגע הרגשתי שאני מתעלפת. כמה זכרונות ילדות עולות בתוכי עם הילדים האלה, שהיו איתי כל חיי? עד כמה אני רוצה אותם פה איתי? שאני רוצה לדעת האם הם בסדר? ואיפה הם בכלל? לקחתי את העוגה הביתה באיטיות. לא הייתי רוצה להרוס את התמונה בשום רגע מחיי.

		הפרק הבא