השנה האחרונה

בס"ד
פרק ראשון
אדי הקיטור מילאו את פניו של נוויל בחמימות של יום ראשון. סוף-סוף הגיע הרגע שהוא ציפה לו כל הקיץ, התאריך שהוא חיכה לו מאז ה-20 ביוני הקודם. סבתא שלו כבר השתגעה מלשמוע אותו מדבר כל הקיץ על הוגוורטס ועל הציפייה שלו לפגוש שוב את הארי, רון והרמיוני ולעבור את השנה האחרונה שלהם בהוגוורטס ביחד, מאוחדים נגד זה שאין לנקוב בשמו ומתכננים תכניות איך להביס אותו ואת אוכלי המוות שלו. יחד, כל צבא דמבלדור, כמו בימים הטובים בשנתם החמישית. מוחו של נוויל התמלא שוב מחשבות על אותם ימים שבהם הוא הרגיש שהוא חלק ממשהו גדול, שאנשים אוהבים אותו, שהוא שווה משהו. הוא נזכר בפעם ההיא בחדר הנחיצות שהצליח לעשות קללת אקספליארמוּס בפעם הראשונה וליבו התמלא אושר.
דמעות חנקו את גרונו של נוויל. איך הוא יסתדר בלי הוגוורטס בשנה הבאה? הוא החליט בליבו שידע לנצל את השנה הזו כראוי והוא לא ישכח שום יום מימיה לעולם. 
נוויל התחיל לסחוב את עגלתו קדימה לעבר הרכבת המובילה להוגוורטס, שומע את קול תלמידי השנה הראשונה נפרדים מהוריהם ואת תלמידי השנים האחרות מתחילים לעלות על הרכבת ולנופף להוריהם לשלום. 
הוא הביט מסביבו. גם הוא צריך להיפרד עכשיו מרציף תשע ושלושה רבעים, הרציף שהוא לא יחזור לראות לעולם. אולי הוא יחזור לכאן בעוד עשרים שנה עם אחד מילדיו וינופף לו בדיוק כמו כל ההורים האחרים. הכרטיסן צעק משהו על ילד מהשנה השנייה שהפיל לו את הכלוב עם הינשוף על הרגל אבל נוויל לא הצליח לשמוע את המשך השיחה כי לפתע הגיחה דמות מתוך הערפל. היה לה שיער ג'ינג'י שהתנופף ברוח ונוויל ניסה לאמץ את עיניו, ואז ג'יני הגיחה מתוך הענן - נסערת במיוחד עם פנים מעט זועפות. נוויל ציפה לראות את רון, הארי והרמיוני ביחד איתה, אבל גם לאחר שחיכה כמה דקות שום דמות לא נראתה מאחוריה. 
"היי ג'יני, מה המצב? איך היה בקיץ?" נוויל שאל כשהוא קופץ על רגליו ומנופף לה לשלום. 
"בסדר," ענתה ג'יני עם חצי חיוך, "איך היה אצלך?"
"אצלי בסדר גמור, כל הקיץ חיכיתי לראות אותך ואת רון! רגע, איפה הוא? ואיפה הארי והרמיוני? הם לא היו אצלכם בקיץ בגלל החתונה של ביל ופלר? אה, דרך אגב, מזל טוב!"
"תודה, נוויל. עזוב, אני אסביר לך בדרך. בוא נעלה, הרכבת עומדת לצאת." 
נוויל עזר לג'יני לעלות את המזוודות וביחד הם הלכו לאורך המעבר הצר שבין הקרונות, מחפשים להם קרון בודד שבו יוכלו לשבת ולשוחח על אירועי הקיץ האחרון. רבים מהתלמידים נופפו להם לשלום אך הם רק החזירו להם בנפנוף והמשיכו בדרכם. ג'יני הייתה חייבת לספר לנוויל על כל מה שקרה בחתונה. נוויל כבר התחיל להתייאש, בכל קרון שפתח הוא ציפה למצוא את רון, הארי והרמיוני אך ככל שהם התקדמו רוחו צנחה בקרבו. יכול להיות שהם לא יגיעו להוגוורטס? לא, אין מצב, חשב נוויל וסילק את המחשבה הטורדנית ממוחו. זה בטח כמו הפעם ההיא שהארי ורון הגיעו להוגוורטס עם מכונית מעופפת בשנת הלימודים השנייה, כנראה שהפעם גם הרמיוני הצטרפה אליהם. אם כי, נוויל לא היה יכול לדמיין את הרמיוני מסכימה לנסוע עם הארי ורון מעל שמי לונדון בתוך מכוננית מעופפת. המחשבה על דבר שכזה גרמה לו לצחוק.
כרגיל, הקרון הפנוי היה הקרון האחרון. טוב, לא ממש פנוי. לונה לאבגוד ישבה שם עם המשקפיים המוזרות שלה, קוראת את עיתון "הפקפקן" של אביה. נוויל היה מאושר, סוף סוף מישהי שהוא שמח לראות. "לונה, מה קורה? אני כל כך שמח לראות אותך! כל הקיץ אני רק מחכה לשוב להוגוורטס ולפגוש אותך. איך היה בקיץ?"
"בסדר גמור, גם אני שמחה לפגוש אותך," ענתה לונה כשעיניה עדיין משוטטות על פני העיתון ההפוך שהיא מחזיקה בידיה, "אני חייבת לספר לך משהו. אבא שלי התחיל להרוויח מיליונים, אנשים ממש אוהבים את מה שהוא כותב בעיתון על הארי פוטר והילד ששרד!"
"לונה, רק שתדעי שאבא שלך מסכן את כולנו! הוא כותב דברים לטובת הארי ומסדר עוף החול ונגד אוכלי המוות ואת יודעת מי, ואם הם יגלו את זה הלך על כולנו. אני מציעה לך לסתום את הפה שלך ולא לדבר על דברים כאלו ליד כולם, בטח שלא לידי," ג'יני צעקה בכעס. 
"שתדעי שאבא שלי מקבל ביקורות ממש טובות על מה שהוא כותב מאנשים שתומכים בהארי, שיודעים את האמת על זה שאין לנקוב בשמו, ותומכים במסדר עוף החול ובדמבלדור המנוח, אז אל תדברי עליו ככה!" לונה הנסערת צעקה בחזרה.
"הי, מה יש לכם היום?" נוויל שאל בעצבנות. ג'יני ולונה לא ענו ורק המשיכו להסתכל בכעס אחת על השנייה. "דרך אגב, לונה, ראית אולי את הארי, רון והרמיוני כשעלית על הרכבת?"
"לא, הייתי בטוחה שאתה יודע..." לונה ענתה בקול שקט.
"מה? מה אני יודע? מה אתן לא מספרות לי? מה קרה בקיץ?" נוויל היה נסער יותר מהיום שבו הוא ראה את סבתא שלו עם כותנת לילה.
"תירגע, נוויל, אני אספר לך הכול." ג'יני סיפרה לו החתונה ועל זה שקינגסלי שלח להם פטרונוס באמצע הריקודים ואמר שמשרד הקסמים נפל ואוכלי המוות מגיעים. לאחר מכן, אוכלי המוות הגיעו לאוהל החתונה והארי, רון והרמיוני התעתקו מהמקום ומאז הם לא ראו אותם.
נוויל היה המום. הוא הסתכל מחלון הקרון על ההרים והגבעות שחולפים להם בדרך להוגוורטס ושקע במחשבות. זה לא היה הגיוני, זה חייב להיות חלום, הוא צבט את עצמו וציפה להתעורר ולראות את הארי יושב וצוחק לידו ואת רון והרמיוני מתווכחים בקצה הקרון ומצפים שנוויל יכריע מי מבניהם הצודק, אך זו הייתה צביטה כואבת ותו לא, הם לא היו שם לידו. הוגוורטס ללא הארי זה לא אותו הוגוורטס, חשב נוויל. הוא הרגיש שדמעה זולגת על לחיו. "ידעתי שמשרד הקסמים נפל וסקרימג'ר מת, סבתא שלי בכתה אחרי זה שבוע. היה לה פוסטרים שלו בכל הבית, היא מאוד אהבה אותו משום מה." 
לאחר כמה דקות השתררה ברכבת דממה ונוויל הרגיש שהוא נרדם תוך כדי שהוא שקוע במחשבות. פתאום הארי, רון והרמיוני היו לידו, מעבירים חוויות מהחופש. הם סיפרו לנוויל על עבודות הבית של גברת וויזלי וג'יני התחילה לחקות את אימה כשהיא צועקת על הרמיוני ורון הוראות על תליית כביסה ושטיפת כלים. נוויל התפקע מצחוק. 
לפתע, התמונה השתנתה ונוויל נכנס לקרון של הארי, רון והרמיוני ושאל אותם אם הם ראו קרפד. השלושה אמרו לו שלא ונוויל ייבב ויצא מהקרון. התמונה התחלפה שוב, נוויל שוב היה ברכבת האקספרס להוגוורטס, הוא נכנס לקרון של הארי, רון והרמיוני ושאל אותם לגבי הסוהרסן. שוב תמונה מתחלפת, הפעם הם היו בהוגוורטס, נוויל אמר לשלישייה שהם צריכים לצאת ולחפש במחלקת המסתורין את סיריוס - זה מה שהם הרי התאמנו כל השנה אליו, להילחם בכוחות האופל באמת, או שזה היה רק משחק...?
טראח! הרכבת נעצרה בפתאומיות והראש של נוויל נתקע בחלון. הוא שם לב שהוא חזר לרכבת האקספרס, אך הפעם הוא היה עם ג'יני ולונה בקרון. זה כבר לא היה חלום או זיכרון מהעבר, הוא חזר להווה. הוא שפשף את ראשו בכאב. גם ג'יני ולונה ישנו כנראה, כי הן גם נראו כאילו הן לא יודעות מה קרה והן שפשפו את עיניהן בחוזקה. הסיטואציה הזכירה לנוויל את המקרה של הסוהרסן ברכבת בשנתם השלישית בדרך להוגוורטס, גם אז אף אחד לא ידע מה קורה.
"מה קרה? איפה אני?" שאלו לונה וג'יני ביחד כשהן מסתכלות מסביבן בתהייה.
"הגענו?" שאלה לונה.
"לא, לא נראה לי," ענה נוויל. הוא פתח את דלת הקרון והציץ החוצה. הוא ראה שהוא לא היחיד, לכל אורך הרכבת נראו פרצופים מודאגים השואלים לפשר העצירה הפתאומית הזו.
"לא לדאוג, לא לדאוג, הכול כשורה, זו רק תקלה קטנה," נוויל שמע את שיימוס פיניגן, חברו הטוב מגריפינדור, אומר לחבורת ילדים מהשנה הראשונה שנראו לחוצים במיוחד.
לפתע עלו לרכבת שני אנשים עם ברדסים על ראשם. כולם שתקו. נוויל ידע מי הם, היו אלו אוכלי מוות, והוא גם ידע את סיבת בואם.
"הוא לא פה, הארי פוטר לא עלה לרכבת הזו השנה!" נוויל צעק להם מהקצה השני של הרכבת. שני האנשים בעלי הברדסים התחילו לבדוק את כל הקרונות כשהם לא שמים לב לילד בן השבע עשרה עם הפנים העגולות שצועק להם מקצה הרכבת. הם הגיעו לקרון של נוויל ונעצרו.
"אנחנו נחליט מי פה ומי לא פה, חתיכת ילד חצוף. אני מבין שבהוגוורטס לא יודעים לחנך ילדים כראוי," אמר אחד מאוכלי המוות בזלזול.
"אל תדאג, השנה הם יחוו על בשרם איך צריך להתנהג. בוא, דולוחוב, הוא לא פה. בוא נלך," אמר אוכל המוות השני ופנה לצאת, אך כשהוא הסתובב ונוויל חזר לשבת במקומו, הוציא דולוחוב את שרביטו, הצביע על נוויל ולחש: "אימפדימנטה". נוויל הוטח על חלון הקרון ונפל מחוסר הכרה.
"זה ילמד אותו לסתום את הפה," אמר דולוחוב וסגר את דלת הקרון.
עברו מספר דקות עד שנוויל שב להכרה מלאה. הוא ראה במטושטש את דמותן של ג'יני ולונה רוכנות מעליו.
"נוויל, אתה בסדר?" שאלה ג'יני בפנים דואגות.
"כן, אני בסדר, יותר מבסדר," ענה נוויל כשהוא בולע את רוקו.
זו הייתה הפעם הראשונה שהוא שיקר לג'יני. באותו הרגע הוא קלט שהוא הולך לבלות את שנתו האחרונה בהוגוורטס כשהוא כבר מת לחזור הביתה.  

אנשים בבקשה תוסיפו תגובות, אני רוצה לדעת אם שווה לי להמשיך

		הפרק הבא