השנה האחרונה

הרכבת עצרה באיטיות בתחנת הרכבת של הוגוורטס. נוויל כבר לא היה בטוח שהם יגיעו, אבל הנה - הם כאן, נושמים את ריח המדשאות והים שעל יד בית הספר לכישוף ולקוסמות הכול כך אהוב שלהם. נוויל, לונה וג'יני ירדו מן הרכבת מכוסים בגלימות בית הספר. הם השתרכו במעלה השביל המוביל לכרכרות הרתומות לסוסים בלתי-נראים - הכרכרות שמובילות את תלמידי השנה השנייה ומעלה אל דלתות בית הספר הגדולות עם שני חזירי הבר שמשני צדדיהם. הם אפילו לא עצרו להגיד שלום להאגריד, שומר הקרקעות של הוגוורטס, שחיכה לתלמידי השנה הראשונה בשביל לקחת אותם לסירות שישיטו אותם בים אל עבר בית הספר הוגוורטס בפעם הראשונה. הם עצרו להסתכל כמה דקות בסירות הצפות על פני המים, נזכרים בפעם הראשונה שהם הגיעו לפה, מפוחדים ומודאגים. הם לא רצו להגיד שלום להאגריד כי הם לא רצו להגיד לו שהארי, רון והרמיוני לא יגיעו השנה לבית הספר. הידיעה המרה יכולה לחכות קצת. האגריד והשלישייה היו חברים טובים מאוד מאז שנתם הראשונה ביחד והם לא רצו לאכזב אותו כבר בתחילת השנה. הם המשיכו ללכת בשתיקה אל עבר הכרכרות כשלפתע, מאמצע שום מקום, הופיעו מולם שלושת האנשים השנואים עליהם ביותר - דראקו מאלפוי ושני המשרתים השמנים שלו, קראב וגויל. 
"אז מה, שמעתי שהארי, רוני פוני והבוצדמית ברחו להם מפה כמו כלבים? יש להם מזל, כי אם הם היו פה השנה הייתי דואג לעשות להם את המוות עד שפוטר היה כבר נחשב מת ואדון האופל לא היה צריך להרוג אותו," מאלפוי אמר כשהוא צוחק בלגלוג וקראב וגויל מחקים אותו כמו שני בבונים.
"סתום ת'פה, מאלפוי," נוויל שאג וקמץ את ידיו לאגרופים.
"אוי, לונגבוטום המסכן מפחד שלא יהיה לו איך להתגונן השנה? איפה הוא יוכל להתחבא אם אין לו את הארי פוטר הנבחר?" אמר מאלפוי והמשיך לצחוק. נוויל היה מוריד למאלפוי אגרוף אם ג'יני לא הייתה מונעת ממנו לעשות זאת ברגע האחרון, כשהיא לופתת אותו בחוזקה באחיזה כואבת במיוחד.
"בוא, נוויל, הם לא שווים את זה," התחננה ג'יני כשנוויל השתחרר מאחיזתה והתחיל להתנשף בחוזקה.
מאלפוי צחק בקול. "תיזהרו מהקארואים," הוא צעק כשהם התחילו לסגת ממנו אל עבר הכרכרות שמחכות להם.
"ממה הוא אמר להיזהר?" שאל נוויל כשהם הגיעו לכרכרה האחרונה שנשארה על השביל.
"נראה לי מהקרוקים," אמרה לונה כשהיא מטפסת על הכרכרה ויושבת בצד השמאלי שעל יד החלון. שניה לפני שהכרכרה התחילה לנוע הם שמעו מישהו צועק להם, "רגע, חכו לי!" 
היה זה שיימוס פיניגן, חברו הטוב של נוויל שצעק קודם על תלמידי השנה השנייה. נוויל הסתכל על קצה השביל וראה את שיימוס רץ לעברם במהירות וישר כשהוא עלה לכרכרה היא התחילה לנוע. הם פינו מקום לשיימוס ולאחר שהוא הסדיר קצת את נשימתו הוא התחיל לדבר. 
"מה קורה? איך היה בחופש? שמעתי מאיזה תלמיד שנה שישית שהוא שמע שהארי, רון והרמיוני לא מגיעים השנה, זה נכון?" שיימוס שאל בתמיהה.
שלושת היושבים לידו הנהנו בעצב, ושיימוס נראה המום. 
"לא נכון! ואני הייתי בטוח שהוא עובד עלי! שמע, נוויל, דין שלח לי ינשוף שגם הוא לא יבוא השנה, הוא נאלץ לברוח מאוכלי המוות. אז כנראה שרק אני ואתה נשארנו..." שיימוס אמר בעצב.
נוויל היה נראה המום אף הוא. מאז שנתם הראשונה בהוגוורטס ישנו – הוא, הארי, רון, שיימוס ודין באותו החדר במגורים של גריפינדור. השנה, כשהארי, רון ודין לא נמצאים, רק הוא ושיימוס יהיו בחדר. נוויל לא היה יכול לדמיין לילות בלי הצחוקים של דין, הארי ורון בכל לילה. הוא נהיה יותר ויותר עצוב מאז שהוא הגיע לפה.
"לא נורא, שיימוס, אנחנו נסתדר. תגיד רגע, אמא שלך הרשתה לך לבוא השנה ללימודים למרות מה שקורה בחוץ ולמרות שדמבלדור לא נמצא?" נוויל נזכר בשיימוס אומר להארי בשנתם החמישית שאימא שלו לא הרשתה לו להגיע להוגוורטס אחרי הסיפורים של הארי על זה שאין לנקוב בשמו חזר.
"אימא שלי שינתה את עמדתה," ענה שיימוס בחיוך, "עכשיו היא בעד הארי ומסדר עוף החול ורוצה שאנחנו ננצח."
"יופי, אני שמח מאוד, מעניין מי יהיה המנהל במקום דמבלדור. אני מהמר על מקגונגל," נוויל אמר כשהוא מצפה כבר בכיליון עיניים לראות מי יהיה המנהל החדש.
"גם אני," אמרו שיימוס, ג'יני ולונה פה אחד.
מצבו של נוויל השתפר פלאים כשהם עמדו מול דלתות האלון הכבדות והגדולות והסתכלו על חזירי הבר המכונפים מביטים עליהם מלמעלה. אט אט נכנסו כל תלמידי בית הספר הוגוורטס אל האולם הגדול. נוויל, ג'יני ושיימוס התיישבו אחד ליד השני בשולחן הבית של גריפינדור ולונה הלכה להתיישב בשולחן של ריינבקלו. הם התחילו לדבר עם לבנדר בראון על הקיץ שלה עד שמינרווה מקגונגל עמדה על יד שולחן המורים והתחילה לנקוש בכפית על כוס זכוכית בכדי לקבל מעט שקט.
"כמו בכל שנה, אנו נערוך את טקס המיון המסורתי לתלמידי השנה הראשונה שבו מצנפת המיון תמיין אותם לבתים: גריפינדור, הפלפאף, רייבנקלו וסלית'רין."
תהליך המיון החל, אט אט התמיינו כל תלמידי השנה הראשונה לבתים. כשתלמיד שנה ראשונה התמיין לבית מסוים, אותו בית הריע ושאג עד שאותו תלמיד הגיע להתיישב בשולחן הבית שלו תוך כדי תרועות השמחה וכפות הידיים המושטות אליו בכדי ללחוץ את ידו. לאחר התלמיד האחרון השתררה שוב שתיקה באולם. הפעם, בניגוד לשנים הקודמות, מצנפת המיון לא פערה את פיה ולא שרה שום שיר שקשור למה שמתחולל בחוץ, אולי היא כבר אמרה את כל מה שיש לה לומר. 
מקגונגל הורידה את מצנפת המיון מעל השרפרף שעליה הונחה והתיישבה במקומה. במקומה קם לא אחר מאשר סוורוס סנייפ, המורה השנוא ביותר על כל תלמידי בית הספר חוץ מאשר תלמידי בית סלית'רין. סוורוס סנייפ התחיל לדבר בקולו השנוא והמעצבן: "כמו שאתם בוודאי יודעים, בשנה שעברה קרה מקרה מצער מאוד שגרם לאבל גדול לכולנו - מותו הפתאומי של אלבוס דמבלדור, המנהל הקודם של הוגוורטס. לעניות דעתי, דמבלדור לא עבד בשיטה הנכונה בכדי להעניש, או יותר נכון, ללמד תלמידים. הוא נהג לדבר על חמלה, הקשבה ואהבה. אני מעדיף שיטת לימוד של סבל, עונשים ונוקשות. לכן, לאחר שהגשתי את בקשתי למשרד הקסמים לקבל את משרת המנהל, בקשתי אושרה. מהיום, עליכם לקרוא לי בתור המנהל סוורוס או אדוני המנהל."
לאחר שסנייפ גמר את נאומו לא היו מחיאות כפיים, רק לחשושים וכמה משפטי מחאה. מי היה מאמין? סנייפ, המורה השנוא בכל בית הספר, קיבל את משרת המנהל! סנייפ דפק על השולחן שלוש פעמים ושוב השתררה דממה.
"שקט!" רעם סנייפ, "מהיום, כשהמנהל מדבר לא יהיו פה לחשושים. בנוסף, הותקנו כמה חוקים חדשים: 
1. כל תלמיד שיתחצף למנהל או למורה כל שהוא, ייענש בחומרה.
2. אין לקבוע מפגשים של קבוצות או התאגדויות פרטיות מבלי אישור שלי.
3. אין לקרוא את עיתון "הפקפקן" שמיוצר על ידי האדון לאבגוד ולא לדבר על המצב מחוץ לכותלי בית הספר הזה.
תלמיד שיעבור על אחד מהחוקים הנ"ל ייענש בחומרה." סנייפ ניסה לחקור במבטו אחר תלמידי בית גריפינדור וכשהוא לא מצא שם את הארי הוא המשיך. "בנוסף, אני גאה להציג שני מורים חדשים שיצטרפו לסגל השנה. אמיקוס קארו – מורה להתגוננות מפני כוחות האופל," לא היו מחיאות כפיים, "ואלקטו קארו – מורה ללימודי מוגלגים. הם גם יהיו אחראי העונשים בבית הספר השנה, לילה טוב."
כל התלמידים שבארבעת השולחנות התחילו לקום ולדבר ברעש בדרכם לחדרי המגורים של הבית שלהם עד שמעל כל ההמולה לא היה אפשר לשמוע את פרופסור מקגונגל קוראת לשיימוס ולנוויל לעצור. בסוף היא הצליחה להגיע אליהם לאחר שהפילה כמה כיסאות בדרכה וכמעט גם אחד מהשולחנות.  "לונגבוטום, פיניגן, רציתי להגיד לכם משהו. קיבלתי הודעה מגברת וויזלי ומאימא של דין תומאס ש... רון, הארי ודין לא יגיעו ללימודים השנה." 
"אנחנו יודעים, פרופסור," אמר נוויל כשהוא בקושי מניע את שפתיו.
"לכן," המשיכה מקגונגל, "אתם תיאלצו לישון עם תלמידי השנה השישית."
"מה? אין מצב, פרופסור!" ענה שיימוס ברוגז.
"מיסטר פיניגן, אני מצפה שבתור השכבה הבוגרת תראו דוגמה ולא תעשו בעיות, לילה טוב וחלומות פז."
"אין מצב שאני הולך לישון עם תלמידי שנה שישית, אני מעדיף לישון במועדון על הספה ולא איתם!" אמר שיימוס בעצבנות כשהם מפלסים את דרכם דרך המוני התלמידים אל עבר דיוקן האישה השמנה שמאחוריה המגורים של בית גריפינדור. 
"גם אני, אבל עזוב את זה, סנייפ המנהל! היית מאמין?" אמר נוויל כשהם כבר עלו במדרגות הלולייניות אל עבר המגורים.
"אולי באמת אנחנו צריכים לישון במועדון," אמר שיימוס בחולמנות.
"אתה מקשיב לי בכלל?" שאל נוויל כשלפתע הוא נתקל באחיות לבית פאטיל הלומדות איתם באותו שכבה ואחת מהן משובצת לבית רייבנקלו.
"היי פדמה, שלום פרוואטי, איך עבר עליכם הקיץ האחרון?" שאל נוויל בנימוס.
"היה ממש כיף, אפילו ביקרנו את סבתא כמה פעמים. תגידו, ראיתם אולי את הארי? לא ראיתי אותו ברכבת וגם לא בארוחה באולם הגדול," אמרה פדמה בדאגה. 
"הוא לא בא השנה וכך גם רון, הרמיוני ודין. חשבתי שלונה סיפרה לכם."
"לא, היא לא סיפרה. אני לא מאמינה, קודם סנייפ המנהל ואחרי זה הם נעלמים! יש לכם מושג למה הם לא הגיעו?" שאלה פרוואטי.
"דין בורח מאוכלי מוות אבל לגבי השלישייה אין לנו מושג. גם אני הגבתי ככה כששמעתי שסנייפ הוא המנהל," נוויל הביט בשיימוס בעצבנות כשזה עדיין חולם על המיטה במועדון.
"זה מטורף מה שהולך בחוץ. הם מחפשים מוגלגים בכל פינה ועכשיו הם גם השתלטו על משרד הקסמים. טוב, אנחנו צריכים להיפרד, שיהיה לכם לילה טוב!" אמרה פדמה ונעלמה בגרם המדרגות משמאל. פרוואטי, שיימוס ונוויל המשיכו בגרם המדרגות העולה למעלה כשבסופו נמצאה תמונת הדיוקן של האישה השמנה.
"סיסמא בבקשה," אמרה האישה השמנה בחוסר מצב רוח. 
"עגבניות שרי," אמר נוויל ותמונת הדיוקן זזה כמו דלת כדי שנוויל, פרוואטי ושיימוס יוכלו להיכנס. המועדון נראה בדיוק כמו שהם זכרו אותו, הספות שמסודרות בצורת ח', האש הדולקת תמידית באח וגרם המדרגות מימין ומשמאל כשהימני מוביל למגורי הבנים והשמאלי למגורי הבנות. בנוסף, היו במועדון שולחנות כתיבה, ארון ספרים גדוש בספרי לימוד (זה היה נראה כאילו החליטו להיפטר מהספרייה) ולוח מודעות עליו תלו את המועדות החשובות במשך השנה. בינתיים, היו תלויות על הלוח שתי מודעות - אחת שהודיעה על הסיסמא שצריך לתת לאישה השמנה ואחת על גיוס המוני לקבוצת הקווידיץ' השנתית. עכשיו, כשהארי ורון לא נמצאים, הם יצטרכו למצוא קפטן חדש ושומר חדש. 
השעה הייתה אחת בלילה. שיימוס ונוויל גנבו מאחד החדרים כריות, מצעים ושמיכות ופרשו אותם על המיטות במועדון. בעיית המקלחת עוד עמדה בתוקפה, אם כי הם חשבו על אפשרות של מקלחת בחדרי המדריכים אבל היו עייפים מידי בשביל לבצע זאת עכשיו. הם לבשו את חלוקי הלילה שלהם ונשכבו על המיטות. 
"מעניין מה הארי, רון והרמיוני עושים עכשיו," אמר שיימוס בישנוניות.
"אני אומר לך שהם זוממים משהו. הם זוממים כיצד להפיל את זה שאין לנקוב בשמו ואת כל אוכלי המוות שלו, אני מכיר אותם, הם לא נמלטו סתם," ענה נוויל בביטחון, אם כי הוא בעצמו לא היה בטוח במה שהוא אמר.
לא נשמעה תגובה מצד שיימוס ונוויל הניח שהוא נרדם. נוויל רק הסתכל על האש הבוערת באח עם הגחלים המתפצפצים שעמדו להיכבות. כשהלבות נכבו, נוויל הרגיש שהוא שוקע בשינה עמוקה.
רחש נשמע ברחבי החדר ונוויל התעורר בבהלה. "מי זה?" הוא שאל בפנים מפוחדות. "שיימוס, זה אתה?" אך שיימוס לא ענה. נוויל הסתכל בשעונו הנמצא על פרק כף ידו השמאלית. השעה הייתה שלוש בלילה. מי מסתובב בשעה כזו במועדון? הוא תהה לעצמו. לפתע הוא ראה דמות נעה בחושך. הוא לקח את שרביטו ולחש: "לומוס." קרן אור בקעה מקצה השרביט ונוויל אימץ את עיניו. לנגד עיניו עמד גמדון בית נמוך עם תריסר כובעים על ראשו, לבוש בכותונת לילה הדומה לזו של סבתו.
"מי אתה?" שאל נוויל, "מה אתה עושה פה?"
"סליחה על ההפרעה, אדונילי," אמר הגמדון בקול צפצפני, "אני רק רציתי לשאול איפה הכובעימים של העלמה גריינג'ר, כל הקיץ אני מחכה לה. העלמה גריינג'ר שלחה לי מכתב ואמרה שהיא מבטיחה לדובי כובעימים חדשימים ברגע שהיא תחזור להוגוורטס והופ, היא לא פה, הכול בגלל אדון האופל."
נוויל היה מבולבל, מאיפה הגמדון הזה מכיר את הרמיוני ועל איזה כובעים הוא מדבר? אך לפני שנוויל הספיק בכלל לעשות משהו, גמדון הבית הזעיר לקח את המנורה שמעל לאח והתחיל להטיח אותה בראשו.
"דובי רע, אסור לדובי לדבר ככה על אדון האופל," אמר דובי כשהוא ממשיך להטיח את המנורה בראשו.
"לא, תעזוב את זה! אתה עוד תעיר את כולם! תקשיב, דובי. קוראים לך דובי, נכון? תוריד רגע את המנורה ותסביר לי מי אתה ואיך אתה מכיר את הרמיוני."
דובי הוריד לאט את המנורה, אם כי נראה היה שהוא מתלבט עדיין אם זה הדבר הנכון לעשות, לאחר מכן הוא התיישב על המיטה של נוויל ונדנד את רגליו קדימה ואחורה.
"דובי הוא הגמדון בית של הארי פוטר, אדונילי. הוא מכיר את הארי פוטר המקסים ואת חבריו המקסימימים כבר כמה שנים. דובי הוא חבר טוב של הארי, רון והרמיוני. דובי מקבל אפילו מכתבים מהם," דובי עצר לרגע והראה לנוויל את שלל המכתבים שהוא קיבל. "העלמה גריינג'ר הייתה עושה לדובי המסכן כובעימים וגרבימים לאחר שאדון דמבלדור קיבל אותו לעבודה במטבח עם כל שאר הגמדונים. אבל דובי לא מוצא עכשיו את הבגדימים החדשים, רק את אדונילי שפה ואת החבר הזה שלו," אמר דובי כשהוא מצביע על שיימוס בידו הזעירה. 
"אני מצטער, דובי, הארי, רון והרמיוני לא מגיעים להוגוורטס השנה," נוויל תהה עוד כמה פעמים יאלץ לספר את זה לאנשים המתגוררים בהוגוורטס.
"מה? זה לא יכול להיות, הארי פוטר אדונילי הבטיח לדובי שהוא יבוא!" דובי ניתר מן המיטה לרצפה. נוויל שמע קול "קראק!" אחד חזק ודובי נעלם.
נוויל היה עייף מאוד. הוא חשב שלא תזיק לו איזה שינה חטופה לאחר אירועי היום הראשון המוזר ביותר שהיה לו אי פעם.

אנשים בבקשה תוסיפו תגובות, אני רוצה לדעת אם שווה לי להמשיך

הפרק הקודם		הפרק הבא