השנה האחרונה

"נוויל, נוויל! תתעורר כבר, כולם מחכים!"

נוויל פקח את עיניו. הוא עשה זאת לאחר שהצליח לישון מקסימום חמש דקות אחרי המכות שאמיקוס קארו הצליף בו אתמול בלילה. מבין עיניו הנפוחות הוא הצליח לראות חבורת ילדים עם חיוכים רחבים גוערת מעליו. הוא הזדקף ושפשף את עיניו. לנגד עיניו התגלו כל חברי בית גריפינדור לבושים בחלוקיהם. כל הספות מפוזרות בצדדים ושולחנות של חטיפים, שנראה היה שהגיעו מהמטבח, נערמו בצד המועדון. ממש קרוב אליו עמד חברו הטוב שיימוס פיניגן כשבידו כוס גדושה משקה שמפניה.

"לחיי נוויל לונגבוטום, הנער האמיץ ביותר שפגשתי מימי," שיימוס הרים את הכוס וקרץ לנוויל. נוויל התמלא חיוך רחב והונף אל על, על גבי חבורת ילדים מהשנה החמישית שנשאו אותו למרכז החדר. מכל עבר צעקו לו קריאות כמו "נוויל הגיבור, נוויל הגבר". הוא לא הצליח לשמוע אותם מעל קולות הילדים הצוחקים ופתיחת השמפניות שמסביב. הוא הצליח לראות את לבנדר בראון רוקדת מין ריקוד משונה בקצה החדר שגרם לו לצחוק כמו מטורף.

עברו שעה או שעתיים, יותר זמן שהרגיש כמו נצח, עד שפתאום נשמעו צרחות מעבר לדלת הכניסה למועדון גריפינדור. נשמע היה שהאישה השמנה מנהלת שיחה עם איזה מישהו.

"מצטערת, אבל אני לא יכולה להכניס אותך בלי סיסמה," אמרה האישה השמנה ברוגז.   

"אבל אני חייב להיכנס, זה עניין דחוף פה, אני צריך אותם."

כל התלמידים השתתקו. הם לא הצליחו לזהות את הקול שמבעד לדלת. כתריסר ילדים הוציאו את שרביטיהם כדי להיות בטוחים לכל מקרה שהוא. נוויל עשה כמותם. הוא אפילו לא ידע מה השעה. יכול להיות שהשעה שתיים בלילה ומורה אחד שמע אותם ובא לכלות בהם את זעמו? או שעכשיו כבר בוקר? נוויל הציץ מבעד לחלון שבקצה השני של החדר. הוא ראה שעכשיו לילה, הלך עליהם.

"מה זה? מה קורה פה, פרופסור האגריד? מה כל כך דחוף באמצע הלילה?" היה זה קולה של מקגונגל, ראש בית גריפינדור. לפי קולה הצרוד נשמע שהיא עכשיו קמה משינה.

"הכול פה בסדר, אני רק הייתי צריך לסדר פה כמה דברים, זה הכול. אני צריך לראות את ג'יני וויזלי בדחיפות," ענה האגריד בהיסוס.

"באמצע הלילה?!" שאלה הפרופסור מקגונגל ברוגז.

"פרופסור, זה ממש חשוב, אני מתחנן," הפציר האגריד.

"טוב, רק בגלל שאני רואה שאתה נסער, אבל זו פעם אחרונה שאתה מעיר את התלמידים שלי באמצע הלילה. עגבניות שרי."

תמונת הדיוקן השמנה הסתובבה על ציריה, כשמול עיניהם של שני הפרופסורים התגלו כל תלמידי בית גריפינדור, פיותיהם פעורים למחצה ומפוחדים עד מוות ממה שמקוגנגל הולכת לעשות להם עכשיו. חלקם עוד היו עם בקבוקי שמפניה ביד.

"מה זה? מה הולך פה בשם כל השדים והרוחות?" התפוצצה פרופסור מקגונגל.

"אני מצטער, פרופסור, זה הכול באשמתי, אני ארגנתי את זה," ענה שיימוס בפנים חתומות.

"אני מאוד מאוכזבת שתלמיד שנה שביעית מהבית שלי עדיין לא מבין את המשמעות החמורה של מעשים שכאלו. ולכן, כדי שלא תלמדו יותר ממר פיניגן שלנו, כולכם מושעים מהיציאה הבאה להוגסמיד," אמרה מקוגנגל כשהיא חוקרת במבטה את כל הנמצאים בפנים זועפות.

מכל החדר עלו קריאות מחאה וצעקות ושיימוס התפלל שתבלע אותו האדמה. "זה לא הוגן!" צעק תלמיד שנה שישית אחד שעמד ליד החלון.

"זה הוגן ביותר, מיסטר צ'ק," אמרה מקוגנגל, "כולכם יודעים שמגיע עונש למי שנשאר ער אחרי כיבוי אורות. קדימה, כולם למיטות."

כל התלמידים שרכו את רגליהם במעלה המדרגות המובילות לחדרי השינה כשהם רוטנים ורוגזים.

"חוץ ממך - העלמה וויזלי," אמרה מקגונגל כשהיא מצביעה על ג'יני. ג'יני סובבה את גבה כשמקוגנגל המשיכה ואמרה, "פרופסור רובאוס רוצה לדבר אתך."

לאחר שיחה שנערכה כחמש דקות, גילתה ג'יני שהאגריד רצה לדעת לאן השלישייה נעלמה. זה היה ברור שהוא יגלה זאת במוקדם או במאוחר.

"אני פשוט הלכתי לי לכיוון האולם הגדול שפתאום נתקלתי במדאם פומפרי והיא סיפרה לי שהיא שמעה מחנה אבוט שהארי, רון והרמיוני לא הגיעו ללימודים השנה," סיפר האגריד כשהוא מחזיק בידו בקבוק שמפניה ריק לאחר שגמע את כולו בלגימה אחת.

"זה נכון, האגריד, מאז החתונה לא ראינו אותם," אמרה ג'יני בקול עצוב.

"זה לא הגיוני," אמר האגריד ברוגז, "חייב להיות מישהו בכל הטירה הזו שיודע לאן הם נעלמו, בהוגוורטס אנשים יודעים הכול."

"אני לא חושבת שיש מישהו כזה," ענתה ג'יני בהבעה מהורהרת.

חיוך ענק התפשט על פניו של האגריד. "דווקא יש, ואני יודע איפה אפשר למצוא אותו."

ג'יני נראתה לא מבינה אך האגריד כבר קם מהספה ליד האח והתקדם לכיוון הדיוקן. הוא יצא מבעד לחור כשהוא משאיר את ג'יני עם פה פעור. אם יש מישהו בעולם הזה שיודע איפה הארי ואחיה נמצאים היא חייבת למצוא אותו ולשאול אותו. לא, לא עכשיו, עכשיו הזמן לישון. היא קמה מהספה והתמתחה, מדדה לכיוון המדרגות המובילות לחדרי השינה של הבנות. דבר אחד היא ידעה – לא היה לה מושג למי האגריד המוזר הזה מתכוון.

נוויל התרגש מאוד. השעה הייתה אחת עשרה בלילה ביום למחרת והוא, ג'יני ולונה עמדו מחוץ למשרד המנהל. סוף-סוף הם עושים פעולה חשאית חדשה כמו בימים הטובים, רק חבל שהארי לא פה כדי לראות את זה. הם סיכמו עם האגריד שהוא מדבר עם סנייפ על משהו שקשור לשיעור שלו ואז הם צריכים לגרום לסנייפ לצאת מהחדר שלו. האגריד רצה לעשות שם משהו, אם כי הוא לא גילה להם מה.

השעה הייתה כבר אחת עשרה וחמישה. נוויל כיוון את שרביטו לעבר הקיר שממול וצעק: "בוברדו!" קול נפץ אדיר נשמע ברחבי הקומה השישית ונוויל ושתי הבנות מיהרו לברוח משם במהרה.

האגריד נשאר לבד בחדר אפוף המסתורין של סנייפ. הוא הביט בדיוקן של דמבלדור עם השיער והזקן הארוכים והכסופים ומשקפי החרמש שקוע בשינה עמוקה.

"אדוני? אדוני המנהל דמבלדור?" האגריד קרא בקול חלוש.

דמבלדור פקח את עיניו תוך שניות אחדות, מציץ על האגריד דרך משקפי החרמש כסוקר אותו בקרני רנטגן ומחייך חיוך רחב.

"שלום לך, האגריד ידידי. מה מביא אותך לפה בשעת ערב נעימה שכזו?" שאל דמבלדור בנינוחות.

"אדוני, אני רק רציתי לדעת אם אדוני יודע משהו לגבי הארי פוטר," המשיך האגריד.

"הארי האמיץ. בוא נגיד שהטלתי עליו משימה קלה לפני שעזבתי," חייך אלבוס.

"איזו משימה?" העז האגריד לשאול.

"חוששני שלא אוכל לספר לך אודותיה האגריד ידידי, אך זכור מה אמרתי לכם בפגישתנו האחרונה, הארי הוא תקוותנו האחרונה – בטחו בו," דמבלדור פיהק ארוכות.

"אך מי יהיה התקווה שלנו פה בהוגוורטס, אם הארי ואתה לא אתנו?" מחה האגריד.

"דבר ראשון, אני סומך על פרופסור סוורוס שידע לנהל כמו שצריך. ודבר שני, לנו יש תקווה שאנו נאחזים בה שלוולדמורט לעולם לא יהיה," צחק אלבוס.

"מה היא?" שאל האגריד.

"אהבה, חברים, משפחה."

"אין לי אף אחד מהם בלי הארי," ענה האגריד.

"הגיע הזמן, האגריד, שתראה לכולם מה אתה שווה. מה עם מר לונגבוטום הצעיר? אני חושב שהוא יכול להיות יופי של אח ורע." דמבלדור עצם את עיניו, "לילה טוב, האגריד."

האגריד הסתובב ופנה ללכת אך לפתע הוא שמע שוב את קולו של דמבלדור. "זמנים משתנים, האגריד. זכור שתמיד הטוב הוא המנצח."

"אני אלחם עד טיפת דמי האחרונה, ויש לי הרבה כאלה," אמר האגריד בחזה נפוח.

דמבלדור קרץ להאגריד. הוא ידע שהאגריד לעולם לא משקר.

הפרק הקודם		הפרק הבא