השנה האחרונה

השמועה על אי חזרתם של הארי, רון והרמיוני להוגוורטס התפשטה כמו אש בשדה קוצים. בוקר אחד חנה אבוט התעלפה באמצע האולם הגדול לאחר ששמעה את ההודעה והיו צריכים להוביל לבית החולים כשקהילה גדולה של תלמידים מצטופפים לידה. ארני מקמילן צרח באמצע שיעור גילוי עתידות וסביל טרלוני חשבה שהוא ראה בקפה שלו שהוא עומד למות, אבל בסוף הוא נרגע והם גילו שגם הוא שמע את ההודעה על אי חזרתם של השלישייה. כל תלמידי הוגוורטס התחילו להתלחש בינם לבין עצמם על מעשיהם של השלישייה בעולם שבחוץ, היו אפילו שמועות שהם מתו. כמובן שחבריו של הארי לא האמינו לשמועות שכאלה. אם הארי פוטר היה מת הם כבר היו מפרסמים את זה ב"נביא היומי", עיתון הקסמים שנוהל מזה שנים על ידי משרד הקסמים וכעת 
מנוהל ע"י אוכלי מוות.
נוויל גילה שהוא דווקא מאוד מרוצה לחזור ללימודים, למרות שהמחשבה על הארי ורון עדיין העיקה עליו במקצת. השבוע הראשון שלו בלימודים הלך חלק - לא היו שום שיעורים עם אלקטו או אמיקוס קארו וסנייפ לא נראה מאיים במיוחד (לא עליז אבל גם לא מאיים). נוויל חזר להצטיין במקצוע האהוב עליו, תורת הצמחים, והוא קיבל הרבה שבחים מהמורה. הוא גם שמח מאוד לראות את כל החברים שלו מצבא דמבלדור לאחר הקיץ הארוך והמתיש הזה. אולי הוא בכל זאת יוכל להעביר את השנה הזו בשמחה. 
כל זאת עד אותו בוקר של יום ראשון בשבוע השני ללימודים. 
היה זה בוקר חמים ונעים לטיול שמשי בחוץ. כמו בכל בוקר, ינשופים עם מכתבים מוחזקים בטופריהם נכנסו לאולם הגדול דרך החלונות, מביאים מכתבים לבעליהם. הפעם היה זה תורה של ג'יני לקבל מכתב.
"יש! סוף סוף! כבר שבוע אני מחכה למכתב מאימא," קראה ג'יני בהתרגשות. היא לקחה את המכתב בידה, פתחה את המעטפה ורק אז גילתה שזה לא היה מכתב מגברת וויזלי. היה זה מכתב מלי ג'ורדן, החבר הטוב ביותר של אחיה – פרד וג'ורג'. ג'יני לקחה את המכתב וזרקה אותו לנוויל.
"אפשר לפתוח?" נוויל שאל בהיסוס. 
"בבקשה, תפתח, ממילא אף פעם אין לו משהו חשוב להגיד," ג'יני לקחה את מגש האוכל שלה והתרחקה מהמקום.
"עזוב אותה," שיימוס אמר בפה מלא אוכל, "היא ממש ציפתה לקבל מכתב מאמא שלה. תפתח את המכתב כבר, אני במתח!"
נוויל הרים את אצבעותיו השמנות, לקח נשימה עמוקה ופתח את המעטפה. הוא עצם את עיניו. אסור שזה יהיה משהו רע, לא עכשיו אחרי כל השבוע הטוב שעבר עליו. הוא פתח את עיניו והתחיל לקרוא: "עוקבים פה אחרי הינשופים, הוגסמיד, יציאה הבאה, שעה שלוש."
"ג'יני!" נוויל צעק כשהוא ראה אותה מתרחקת ממנו ועוד רגע מגיעה לדלתות אולם הכניסה. נוויל לקח את המכתב ורץ אל עבר הדלתות, אך לפתע נשמע הצלצול והוא היה צריך ללכת לכיתה. היה זה השיעור הראשון בהתגוננות מפני כוחות האופל עם המורה החדש - אמיקוס קארו. נוויל חשש מעט אך הוא עזר אומץ והלך בקומה זקופה אל עבר הכיתה. 
השעה הייתה עשר בבוקר כשתלמידי השנה השביעית נכנסו לכיתת ההתגוננות מפני כוחות האופל. נוויל הסתכל מסביבו. לא היה שום מורה ליד שולחן המורה וגם לא ליד הלוח. נראה היה שעוד כמה אנשים שמו לב לכך, שכן הם התחילו לסובב את הראשים לכיוון הדלת עד שלפתע, משום מקום, הופיע המורה אמיקוס מאחורי הלוח, כאילו היה שם כל הזמן. נוויל היה בטוח שהוא אוכל מוות. היה לו פנים כאלו, מרושעות.
"אין צורך להוציא ספרים," אמר אמיקוס כשמרבית מהתלמידים הוציאו את ספרי הלימוד שלהם מהתיק. "היום אנחנו נעבוד במדשאות, כולם אחריי." 
תלמידים רבים קמו במהירות מהכיסאות והתחילו לנוע אל עבר המדשאות שמעבר לדלתות האלון הכבדות, המדשאות שבתחתיתם מסתתר הבית של האגריד ולאחר מכן היער האסור. נוויל היסס מעט, הייתה לו הרגשה לא טובה לגבי זה, או שאולי זה רק כאב בטן מארוחת הבוקר?
הם הגיעו למדשאות והתחילו לעמוד בשלוש שורות מול סדין שחור שנראה היה שמסתתר משהו מאחוריו. כאב הבטן של נוויל התחזק והוא הרגיש שהוא עומד להקיא. תלמידי בית גריפינדור היו בשורה הראשונה, כך שמצבו של נוויל רק החמיר כשהוא התחיל לשמוע קולות מבעד לסדין. מה זה יכול להיות? בוגארט? בסיליסק? סוהרסן? אולי אמיקוס מחביא פה את וולדמורט בעצמו?
אמיקוס הרים את ידו והכיתה השתתקה. כל הפרצופים היו נעוצים בסדין השחור והמוזר המתנופף ברוח כשאמיקוס התחיל לדבר.
"עליכם לדעת, תלמידיי החביבים, שאינני מאמין בשיטת לימוד של למידה מספרים או התאמנות דמיונית על חפצים שמפוזרים אצלכם בכיתה והטלת לחשים עליהם. אני מאמין באימון על דבר מוחשי יותר, אמיתי יותר שבו אתה באמת מרגיש את האויב שלך." 
אז אולי זה כן וולדמורט? חשב נוויל.
אמיקוס הוריד את הווילון, מול עיניהם של התלמידים המבוהלים נתגלו ארבעה עמודי תלייה שעליהם נתלו ארבעה ילדים מבוהלים, נראים כמו תלמידי שנה ראשונה. כולם היו מבועתים ופיותיהם היו סתומים.  
אמיקוס הצביע על ארבעת התלמידים. "תלמידים אלו ניסו להתגנב בשעת לילה מאוחרת לאחר כיבוי אורות למדשאות שבחוץ. הם תירצו את זה כניסיון למצוא משהו לנשנש," אמיקוס עצר לרגע והתבונן בילד השני משמאל, הילד עצם את עיניו, "לכן בתור עונש עליכם לבצע על הילדים הללו קללת קרושיאטוס. תלמיד שלא יציית יקבל עונש דומה לעונש של התלמידים שלפנינו," אמיקוס חייך ברשעות והצביע על קראב. "אתה ראשון, הזה הנפוח מסלית'רין."
נראה היה שקראב לא שמע את הירידה עליו, הוא רק היה להוט לעשות את "שיעורי הבית" שלו ובהינף שרביט מבלי לשים לב לילדים המבועתים שמולו צעק קראב: "קרושיאטוס!" אחד מהילדים התפתל מכאב. תלמידי בית גריפינדור לא יכלו לראות את המחזה והסבו את עיניהם אך תלמידי בית סלית'רין צחקו בקול רם למראה הילדים הסובלים. תלמידי בית סלית'רין עמדו בטור ובכל פעם היה אחד מהם מנופף בשרביטו על אחד מהתלמידים כשהוא מתפתל מכאבים וכל שאר תלמידי הבית צוחקים בצחוק מתגלגל. כל התלמידים בסלית'רין גמרו את הטור שלהם ועכשיו היה זה תורם של הגריפינדואים. "אתה!" הצביע אמיקוס על נוויל, "תעשה את זה מהר לפני שהם ימותו לנו פה."
נוויל התקדם לעבר התלמידים הפוחדים. הוא נזכר שגם הוא היה מפוחד ככה בשנתו הראשונה. הוא הוציא את שרביטו מכיס הגלימה וכיוון אותו לעבר אחד הילדים. נוויל ראה דמעה זולגת על לחיו. מה הארי היה עושה?
נוויל עצם את עיניו ושינה את מסלולו של שרביטו, הוא ספר בליבו עד שלוש ואז צעק: "קרושיאטוס!" אמיקוס התפתל בכאב וצרח. כל תלמידי בית סלית'רין וגריפינדור צעקו ורצו לכיוון הטירה. הכל היה מעורפל, נוויל לא הצליח לראות מבעד לענן התלמידים הרצים, הוא כיוון את שרביטו לעבר תלמידי השנה הראשונה. "דיפינדו." החבלים שקשרו אותם לעמוד התלייה הותרו והם רצו לעבר הטירה נוויל ברח גם הוא. מכות, רעש, צעקות ואז דממה.
השעה אחת בלילה, משרדו של אמיקוס קארו, בכל בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות שומעים את ייסוריו של נוויל לונגבוטום, ילד אמיץ החווה על בשרו מה המשמעות של להיות מנהיג...

אנשים בבקשה תוסיפו תגובות, אני רוצה לדעת אם שווה לי להמשיך

הפרק הקודם		הפרק הבא