החיים על פי החיים

הוא לא הפסיק להתנצל בפני עצמו.

"אתה אוהב את לילי," המצפון כמעט צעק עליו. "מילא אתה משקר לעצמך, אבל מה אודרי המסכנה עשתה?" השאלה הזאת באמת הציקה לו, אבל אודרי באמת הייתה נחמדה.

סיריוס, רמוס ופיטר חיכו לו בתא אחרי שיצא לברך את אודרי. "הג'ינג'ית חטפה עצבים?" שאל סיריוס בחדווה, ורמוס קימט את מצחו. "יותר סביר שבקרוב נקבל הזמנה למסיבת הודיה." ג'יימס העווה את פרצופו בזעף. סיריוס גיחך ורק פיטר בהה ברמוס בחוסר הבנה . "מסיבת הוידה על מה? ולמה שהיא תמין אותנו, היא לא סובלת את ג'יימס." "זנה תולע, כמה טמבל אתה כבר יכול להיות?" שאל סיריוס בעצבנות.

בעוד זנב תולע עדיין מנסה להבין, סיריוס שיתף את כולם בידיעה שכנראה שתפיע עליהם רבות בתעלולי סלית'רין של השנה הקרובה. "הבת דודה המטומטמת שלי. ומאלפוי. חברים." "איזה מהבנות דוד שלך, המטומטמת המפחידה או המטומטמת הרכרוכית?" "הרכרוכית. נרקיסה. בלטריקס דלוקה מדי על לסטריינג' הטמבל הזה."

"לסטריינג'?" ג'יימס חגג. "רכילות סלית'רנית טרייה זה בול מה שאנחנו צריכים. איך מאלפוי עומד להצטער על החיים שלו..." "אתה אומר את זה כל שנה, קרניים."

"רך כף?"

"אה, חבר?"

"סתום תפה."

"מקובל."

טירת הוגוורסט כבר נראתה מרחוק. הבנים החליפו את בגדיהם לגלימת המסורתיות, נרגשים כמו תלמידי שנה ראשונה – אך לרגע לא חושבים לשתף בזה מישהו.

"בואי, יפהפייה," ג'יימס משך את אודרי ממתניה בשעה ששוחחה עם לילי וחברת שכבה נוספת מהפלפאף, טילאה בורנוס. אודרי הסמיקה. טילא שלחה בהם מבט לא מרוצה, אבל נראה שפניה של לילי פשוט מתבשלות בזעם. ג'יימס לא טרח להבין למה, הוא פשוט לקח משם את אודרי.

"התגעגעתי אלייך." "אתה מתוק, גם אני אליך." ג'יימס החזיק  בידה בשעה שצעדו לעבר אחת מהכרכרות הקטנות יותר, שיועדו לשניים או שלושה אנשים.

"חברות שלך כבר התעצבנו עלייך? היו ביקרות?" ג'יימס נסה להשמע סתמי.

"קצת שוק, וזהו. למה אתה מתעניין?" "אני מתעניין בך." "לא, אתה מתעניין בחברות שלי." "הן חברות שלך?" "כן, -" "אז הן קשורות אלייך?" "כן, -" "אז אני מתעניין בך. עכשיו. את מוכנה להפסיק רגע לדבר?" אודרי התכוננה לענות, אבל ג'יימס כבר משך אותה לספסל, הושיב אותה עליו וטבע את שפתיו על שפתיה.

"את מדהימה," הוא מלמל כשהתנתקה ממנו והניחה את ראשה בשקע בין כתפו לצווארו.

הוא לא שיקר. הוא באמת נהנה עם אודרי. המשיכה ללילי עוד הייתה חזקה, אבל זה לא הפריע לו עם אודרי – אולי בפינה קטנה בקצה המודעות, אבל לעזאזל, הילדה השחמחמה הזאת הייתה כזאת מתוקה.

"את לא צריך ללכת עם חברים שלך?" אודרי שאלה כשירדו מהכרכרות, "אני לא צריך כלום. אני צריך לעשות מה שאני רוצה." "ומה אתה רוצה?" "להיות איתך ,מותר לי?"

אודרי היססה לרגע, אבל אז שבה לאחוז בידו של ג'יימס. "בוא נמצא לנו פינה."

דמבלדור פתח את ידיו לקראת כולם כמבקש לחבק אותם, אחד אחד. "תלמידים יקרים! כל שנה מחדש אני מקבל את הזכות המדהימה הזו לקבל אתכם לבית הספר! כבכל שנה, לא אלאה אתכם בדיבורים סתמיים. אני רק רוצה לתת עצה, שכן בדקות הללו שבהם צפיתי בכם נכנסים והצלחי להבין קטעי משפטים – אני מקווה שאינכם כועסים – העצה שלי לשנה זו , היא שתקבלו אליכם את החלטותיו של הגורל, אל תתווכחו עם מה שהחיים מזמנים לכם, ואל תחמיצו הזדמנויות! שייהיה בתיאבון!"

עצותיו של דמבלדור חלפו בראשו של ג'יימס. החלטת הגורל היא אודרי? החיים זימנו אליו את מערכת היחסים אתה? האם עליו לא להחמיץ אותה? צשום מה דבריו היו מובנים לו, וזה היה מוזר – בדרך כלל כל כוונתו של דמבלדור, היא שדבריו יהיו מובנים רק בהמשך.

הפרק הקודם		הפרק הבא