הטעות השמינית של מנצפת המיון

דראקו נהיה שקט יותר כך רבים הבחינו בחודשיים הראשונים לתחילת הלימודים הוא היה קולני בכל מה שנוגע לכסף של המשפחה שלו וטיבה. יחד עם תלמידי סליתרין שהיו חבריו לפני הוגוורסט הוא התנהג בבריונות כלפי תלמידים שהחשיב כנחותים ממנו, אך כשחזר זה היה נראה לרגע מסוים שדראקו מאלפוי עבר שטיפת מוח ששינתה את אופן הפעולה שלו, היה לו את אותו שיער בלונדיני פלטינה שדמה באופן חשוד לצבע שערן של הויולות, היה לו את אותן עיניים אפורות של ענני הסערה של לונדון, החיוך היהיר עדיין היה מרוח על פניו וכך גם הבוז בעיניו כלפי כל יצור שאינו משפחתו אבל הוא היה שקט יותר ומאופק יותר, הוא לא ניצל כל הזדמנות בכדי לזרוק הערה ארסית כלפי תלמידים שונים שהחשיב כעלובים (רון והרמיוני, נוויל והרשימה עוד ארוכה) והיו כאלה שאפילו נשבעו שהוא מנע מעשה בריונות בעצמו. חלק חשדו שאולי ההתנהגות הזו היא כמו השקט שלפני הסערה והסערה תהיה בהחלט הרסנית כשהיא תגיע ואחרים, הנאיבים והתמימים חשבו שאולי דראקו מאלפוי פשוט הבין שההתנהגות הנוראית שלו לא תעזור לו לרכוש חברים בגריפינדור ולכן הוא השתנה בגלל בדידות או בגלל טוב לב נסתר או סיבה אחרת מטופשת.
כמובן שזה לא היה נכון, דראקו מאלפוי עדיין נשאר דראקו מאלפוי, יצור קטן ומעצבן שאהב לראות איך אחרים מתפתלים תחת רצונו כפי שתמיד עשו גמדוני הבית באחוזת מאלפוי, אבל הייתה לו סיבה להתנהג כך אחרת הוא כלל לא היה דואג לרסן את עצמו. כשדראקו הבחין במבטים ההמומים או מבטי הציפיה והאכזבה שנלוותה לה מן תלמידי סליתרין לאחר שעזר בפומבי לאיזה בוצדם באופן כל כך מנומס ואדיב, הוא חייך לעצמו, הוא דיי מוכשר בזה, בהעמדת פנים, בלהפריד בין רגשותיו למה שהוא צריך לעשות. אבא היה מתגאה אם הוא היה  רואה אותו ומצד שני עדיין דיי מובש כי בכל זאת בנו הופך להיות בפרסיה ידוע כידיד של בוצדמים.
השעה הייתה שעת ערב ודראקו ידע שהוא מאחר לארוחת ערב של חג הלאווין שאמורה על פי השמועות בחדר החמים של מועדון גריפינדור כאגדית במאכליה המתוקים והמשביעים. אבל הוא לא היה  רעב כל כך לאחרונה, הוא התכוון ללכת לספריה אולי למצוא ספר על קווידיץ לדפדף בו כששמע את היפחות מן שירותי הבנות. הוא עצר במקומו,  תוהה האם עליו להיכנס משתי סיבות, זה היה שירותי הבנות והשנייה היא שאין אף אחד שיראה אותו עוזר כך שזה לא ממש יתרום למוניטין  החדש והמזויף שלו. הוא החליט לבסוף ללכת אבל הפעם הוא שמע מילים בין היפחות האלה וקול שנשמע מוכר למדי, כלומר איך דראקו לא יכול לזהות את הקול שמדקלם עובדות  באופן מושלם ועונה על תשובות בהצטיינות בכל כיתה שבה הא נמצא.  
"אני" נשיפה  רוצה" נשימה  "לבית" נשיפה, הרמיוני גרינג'ר מלמלה  ולא הבחינה בחריקה החלושה של דלת השירותים נפתחת, היא הרי הייתה מכודררת בתא האחרון. אבל עיניה הגדולות והנפוחות בהו בדראקו מאלפוי בפחד כאשר הוא פתח את דלת התא שלה.
"גרינג'ר " דראקו פלט וזע בחוסר נוחות ,הרמיוני לא הייתה בטוחה אם הוא מופתע למצוא אותה אבל היא הייתה בטוחה שהוא אינו היה במצב כזה אף פעם במצב שילדה בוכה מולו עד עמקי נשמתה הצעירה.
"מאלפוי" היא פלטה בגסות והדקה את רגליה לגופה הקטן "מה אתה רוצה"
"אני-" הוא אמר באיטיות "אני מחפש אותך, הפרופסור הבחינה שאת חסרה והיא שלחה אותי למצוא אותך" הוא שיקר בגאווה על כך שחשב על שקר זה אבל לצערו הרמיוני הבחינה בכך.
"אני לא מאמינה לך" היא השיבה בהחלטיות וסגרה בפניו את דלת התא "לך מכאן"
דראקו שהפעם ניצב מול הדלת כחולה- סגולה של תא שירותים היה דיי מופתע הרי אף אחד לא היה יכול לראות אם הוא משקר בעבר איך גרינג'ר ידעה? "אני לא יכול" הוא השיב נחוש יותר
"למה כדי שתוכל לצחוק עלי עם החברים הסליתרינים שלך?"
"לא" הוא אמר לאחר שניה של מחשבה שבעולם מקביל שבו הוא סליתריני ולא תקוע בהמעדת פנים המגוחכת הזאת הוא היה מתנהג כך בדיוק אילו היה מוצא אותה בשירותים בוכה, רודה בה עד סיפוק.
"אני לא יעשה את זה" דראקו הבהיר "וגם אם הייתי רוצה, אין לי ממש חברים, למה את בוכה" הוא שאל ולא שם לב שהתוודאות הקטנה שלו היה יותר כנה ממה שהוא שם לב, מאז שחברי הילדות שלו בסליתרין הבחינו השינוי בהתנהגותו הם בילו איתו פחות ופחות.
"אני לבד" זו הייתה התשובה הפשוטה שלה שנלוותה אליה יבבה, דלת התא שלה נפתחה שוב באיטיות ועיניה החומות נישאות אל  דראקו, שבניגוד אליה עמד ועל פניו היה חיוך, לא אכזרי ולא  מתנשא פשוט חיוך זהיר שבקלות היה יכול להיחשב כלא חיוך, "גרינג'ר"
 הוא אמר במן רוך אדיש  וידו הייתה  חצי מושטת  לעברה באופן הססני, מחווה שמנסה להביע מה שהוא לא מעז האמת לומר.
סומק עז תפשט בלחיה של הרמיוני בת האחת עשרה ובדיוק כשהיא התכוונה לקום על רגליה ואולי אפילו לאחוז בידו שתשמש לה למשענת אבל נחרה ענקית שהרעידה את כל שירותי הבנות גרמה לשניהם להתנער מן הרגע המביך והמוזר שחל ביניהם והסתכל מה קרה, או יותר נכון מה נכנס לשירותים. זה היה יצור מזוויע שדראקו ראה פעם במכלאה במשרד הקסמים, יצור שהרמיוני ראה רק בספרים. הוא היה ירוק ומכוער, אותו טרול הושיט יד מיובלת וגדולה ותפס את הרמיוני שהחלה לצרוך "תעזוב אותי". עיניו של דראקו התרחבו באימה ורק עכשיו הוא הבין כמה מנצפת המיון טעתה שמיינה אותו לגריפינדור, הוא אינו אמיץ הוא פחדן הוא פחד פחד מוות מן הטרול ומן האפשרות שהוא הולך לאכול את שניהם. דראקו התכוון לרוץ משם על נפשו, הרי זה מה שאבא שלו היה רוצה אין ספק שדמו של טהור דם לא ראוי להישפך למען בוצדמים וחוץ מזה הוא ילך להשיג עזרה זה לא כאילו הוא ייתן לה למות ולהפוך למן גרסה אומללה של מירטל המיללת.  הוא הנהן כמסכים עם עצמו והתכוון לצאת אך הוא נעצר כששמע את קולה קורא בשמו, לא שם המשפחה הרשמי אלא שמו הפרטי, "דראקו "
הוא נאנח ועצם את עיניו כמנסה לאזור את האומץ שאין  לו, שרביטו מופנה כלפי היצור המזוויע הוא בדיוק עמד להטיל הקללה הראשונה שעלתה במוחו (עטלפי נזלת למקרה שתהיתם) כשקולות צווחנים קטעו את חוט המחשבה שלו.
"מאלפוי" רון וויזלי צעק בזעם מאחוריו בזמן שהארי קרא בשמה של הרמיוני, "מה אתה חושב שאתה עושה"
"מנסה לעזור לה לברוח מהדבר הזה" דראקו צעק מעל רעמותיו של הטרול עדיין מכוון אליו שרביט, "מה חשבת שאני הולך לעשות?!" וכאשר הארי החל לנסות לתקוף את הטרול ידיו דארקו הטיל את קללת עטלפי הנזלת גורם לטרול להטעטש באופן דוחה וחסר רחמים ורון שילח במקל הענקי שהטרול אחז בידו השניה את קללת הריחוף ופגע בראשו מספר פעמים עד שהטרול התמוטט וגופו הענקי פוגע בכל מה שבדרכו כולל דראקו שחש איך רגלו נסדקת תחת עוצמת הפגיעה של זרועה הטרול ברגלו.  הרמיוני שלמרבה צערה הייתה מכוסה בנזלת ירוקה ושמנונית אך למזלה הייתה בריאה ושלמה והשתחררה מן לפיתתו של הטרול קרטעה לעבר דראקו ואיתה גם הארי שהצליח להתחמק מן הפגיעה. רון לעומת זאת היה היחיד שהביט בהלם מוחלט בטרול המעולף ולא זע ממקומו. "מאלפוי אתה יכול ללכת?" הארי שאל ובוהה ברגל הנפוחה של דראקו בהיסוס, "אם הייתי יכול אתה חושב שהייתי עדיין יושב כאן פוטר?!" דראקו השיב באופן זועף,  הארי גלגל את עיניו למראה פרצופו החמוץ של  דראקו ופנה אל חברו הטוב כשהבחין שהרמיוני שקטה באופן מפחיד "רון תעזור לי".
 רון קם לבסוף אחז בחוסר רצון מובהק בזרועו השנייה של דראקו בעוד שהארי אחז בראשונה והניחו לו להישען עליהם, הפרופסורים נכנסו בריצה כמה שניות לאחר מכן מבטי דאגה ואימה על פניהם כשהם מבחינים בטרול בהרס השירותים ובארבעת תלמידי השנה הראשונה ביניהם אחד שנראה פצוע ושניים שנראים המומים למדי. לבסוף הרמיוני נשארה להסביר מה שקרה אבל לא לפני שפרופסור מקוגל שלחה את הארי רון לקחת את דראקו למרפאה.
שתיקה מביכה השתררה בין השלושה בזמן שהם הלכו למרפאה,  שתיקה שנעלמה כאשר דראקו דיבר  "אתה חשבת שאני הבאתי את הטרול!" הוא פנה אל רון בנימה מאשימה "שאני ניסיתי להרוג את גרינג'ר". רון כחכך בגרונו אוזניו מאדימות מעט "בכנות, אתה יכול להאשים אותי ,מאלפוי?"
דראקו חשב לכמה רגעים ומשך בכתפיו "אני מניח שלא" הוא גיחך וחיוך קטן שהדביק את השניים האחרים בצבץ על שפתיו, "זה דיי מחמיא למען האמת, לחשוב שאני הכנסתי טרול להוגוורסט".

הפרק הקודם