גמול קטלני-ננטש

אסייס

פעם המחוזות ניסו למרוד בקפיטול, זה היה לפני ארבע מאות שנה בארך, אומרים כי מנהיגת המרד הייתה קטניס אוורדין, שנשלחה למשחקי הרעב פעמים. סמל המורדים היה עורבני חקיין.

הקפיטול הכניע את המורדים וגרם למוות בקנה מידה המוני. אחרי שגם מחוז שתיים עשרה הושמד, וחיסלו את שלוש עשרה, נשארו אחת עשרה מחוזות, אך משחקי הרעב נשארו כמו שהם, חוץ משינוי קטן, מרב זעם, הנשיא סנואו, ששלט באותו הזמן, החליט שהגמול יחל כל עשרים שנה, ולא עשרים וחמש.

אנחנו חיים בצמצום ככל האפשר, אחי הגדול, ג׳ייקוב, חותם כל שנה על אסימונים. הוא לא מסכים שאחתום בשום אופן. ולכן השנה יהיו לי חמש פתקים, ולו יש שלושים ושש. לי, לאחי ולאחותי, ולאמא ואבא. זו השנה האחרונה שג׳ייקוב מועמד. וזאת גם השנה הראשונה של ליקה, אחותי הקטנה.

השנה היא שנת גמול, ואנחנו מחכים במתח להודעה המכריעה, לפני עשרים שנה על המחוזות היה לבחור את הזירה, ואז עשו בדיוק ההפך. לפני זה בחרו מועמדים ממבחר אוכפי השקט. עוד אחורה, המשפחות של המועמדים המפסידים הוצעו להורג.

כל המשפחה יושבת מול הטלוויזיה שעומדת על שידה בסלון. אנחנו יושבים כמו תמיד, אמא אבא וליקה על הספה, ואני וג׳ייקוב על הרצפה.

הנשיא שליבן עלה לבמה ובידו מעטפה לבנה, הוא פתח אותה באיטיות דרמטית. "ביום הגמול העשרים ושלושה, האח או האחות הנגדיים של הנבחר, ישלכו אף הם למשחקים." מקריא שליבן בקול רם. ילד בחליפה לבנה מושיט לו נר גדול. הנשיא מקרב את הנייר לאש והגמול החדש נשרף, כמו תמיד. התוכנית נחתמת בסמל הקפיטול ובהימנון פנאם.

לאט לאט המשמעות של הגמול חודרת דרכי, אם ג׳ייקוב יבחר, גם ליקה תלך, וכך גם לגבי וההפך, אין משפחה במחוזות שאין לה ילדים משני המינים, כי אין לאנשים שליטה. עכשיו יכול להיות שישלכו מהבית שניים מאיתנו, ואז בכלל לא נוכל לחיות, זה גם אומר שיהיו מספר מועמדים כפולים, והם יצטרכו להרוג את האחים שלהם.

יכול להיות שאני אהרוג את ליקה.

* * * *

יום האסיף הגיע, הלכנו למרכז מחוז אחת עשרה והסתדרנו במקומות לפי הגילאים. על הבמה היו ארבע כיסאות, על אחת ישב ראש העיר, שלק, על השני ישב נציג הקפיטול של המחוז, ששמו אלהרי, ועל שני האחרים ישבו שני המנצחים שלנו, ביל קלריקסון וקלן בלקי.

אלהרי קם אחרי שכולם השתתקו ונאם כרגיל על הימים האפלים ועל ימי המרד הקשים. הוא חזר בקצרה על חוקי המשחק שכולם כבר הכירו. "וכעת לרגע לו כולנו חיכינו! הגרלת השמות הארבע מאות שבעים וחמש של משחקי הרעב!"

אף אחד לא מחא כפיים, אלהרי כחכך בגרונו ופנה לכדור הבנות, הוא שלף פתק באקראיות וקרא אותו בקול, "אנה לייבן!" הפנתי את הראש במהירות לקבוצה של בני החמש עשרה, הכרתי את אנה היטב, למעשה אני מאוהב בה, דווקא היא מכולן, היה לה אח קטן בגיל של אחותי, ועוד אחות בגילי. הקהל פתח להם את הדרך לבמה בעצב. הרי נבחר בן שתים עשרה, שמו אלק, אנה הלכה בנחישות לבמה, ואילו אלק קפא במקומו. מישהו לידו דחק בו ללכת, הוא הלך בצעדים איטים ונוקשים. כשהגיע לבמה הסתובב לקהל והביט קדימה בפנים חסרות הבעה, אנה תפסה בידו ולחצה אותה לעידוד.

"כמה מרגש," אמר אלהרי בקול משועמם. הוא הלך לכדור הבנים. שלף פתק וקרא "קונר ליצונר!" הכריז באושר. לרגע אפפה אותי הקלה, ואז נזכרתי שמדובר בחבר הכי טוב של ג׳ייקוב, ויותר מזה, שאלתי פעם את ליקה והיא אמרה לי שהוא גילה לה שהם מאוהבים. זה כמובן היה לא מקובל במחוזות אז שמרנו את זה בסוד.

הצצתי בתגובתו של ג׳ייקוב, שריריו התקשחו, קונר יצא משורות השמונה עשרה והתקדם לבמה בצעדים איטים, אחותו בת הארבע עשרה צועדת בעקבותיו בגו זקוף, מקבלת את גורלה המר.

ברגע שדרכו על הבמה נשמעה צעקה מהקהל. "אני מתנדב!" צעק אחי, בידיעה מוחלטת מה יקרא לליקה עם ילך. הוא רץ לבמה, "אני מתנדב!" ליקה הסתכלה עלי בבהלה, החזרתי לה מבט. "ג׳ייקוב לא!" אמר קונר.

"רד," אמר ג׳ייקוב ועלה בעצמו. לפני שקונר הספיק להגיב קטע אותו אלהרי, "ליצונר, רדו מהבמה, אלה החוקים. שאחותו של האדם הזה תתיצב כאן!" הוא הצביע על ג׳ייקוב. קונר ואחותו ירדו מהבמה ונבלעו בקהל, ליקה המפוחדת עלתה לבמה.

"קבלו את המתמודדים שלנו!" צהל אלהרי. עדין אף אחד לא שמח, מה שעומד להיות במשחקי הרעב שנה עומד להיות טרגי יותר מתמיד.

		הפרק הבא