כריסטיאן סלית'רין

כמו שאמרתי,הכול התחיל ברכבת האקספרס להוגוורטס.

ישבתי באחד התאים,לבדי.

"סלח לי-אפשר לשבת פה?" שאל אותי ילד אחד שלא הכרתי.

"לא" עניתי בפשטות.

"אבל-" הוא התחיל למחות

"לא".

"אין לי עוד מקום לשבת בו-" 

"אמרתי לא!" צעקתי.

לכמה שניות אפפה אותי הילה ירוקה,זוהרת.

הילד התכווץ.

אוי לא חשבתי לעצמי.הייתי חייב לאלתר.

"מה אתה מפחד?" אמרתי.

"הצעקה שלי כל-כך הפחידה אותך?".

"ראיתי-"אמר הילד,וטלטל את ראשו בידיו.

"לא משנה" אמר.

הוא הפנה אלי מבט זועף, והסתלק מן התא.

נשארתי לבדי בתא.

לבד-זה כל מה שידעתי מאז ומעולם,מאז שנולדתי.

אבל לא,אל תתחילו לרחם עלי פתאום.

"תרצה משהו מהעגלה חמוד?" שאלה אותי מכשפת הממתקים.

"לא" עניתי.

"למה אתה לא רוצה ממתקים?" שאלה אותי המכשפה.

"אני לא אוהב" עניתי 

"וגם אין לי כסף".

היא הפנתה אלי מבט מרחם.

שנאתי את זה.

אני לא אוהב שמרחמים עלי.

אני לא רוצה שירחמו עלי.

זה מעצבן.

"טוב" אמרה לבסוף,סובבה את העגלה שלה והלכה לקרונות אחרים.

אחרי כמה דקות לבשתי את הגלימה שלי כי ידעתי שמתקרבים להוגוורטס.

אחרי רבע שעה הרכבת עצרה.

הגענו להוגוורטס.

הפרק הקודם		הפרק הבא