חייו של הילאי

זה גם פרק עצוב.. לצערי..:-( יותר מהקודם... קריאה מהנה.

בבוקר שלמחרת, לאחר שינה קצרה מלווה בסיוטים רבים, קם ג'יימס משנתו.

כמה רגעים עברו, לפני שנזכר במאורעות הלילה שעבר. השעה היתה 7:00 בבוקר, ולג'יימס חיכה יום מעיק ועצוב, בעיקר עצוב.

הוא תהה לעצמו האם הוריו נשארו בביתו, ונוכח לדעת שהם אכן נשארו, לאחר ששמע קולות נקישה מהקומה הנמוכה. 

ג'יימס ידע שהחדר שהוא עצמו ישן בו כרגע, היה שייך פעם לסנדקו האהוב של אביו. הארי לא הפסיק לדבר על הסנדק האהוב שלו, סיריוס. כשג'יימס היה שקוע עד קצה ראשו בבעיות הקשורות לעבודתו, הוא היה נכנס לחדרו ומעיין בחפציו של סיריוס, והדבר הרגיע אותו מעוד. וזה מה שעשה ברגע זה. הוא עיין בחפצים המסודרים באופן מפתיע, יחסית לשאר חדרו, וחייך לעצמו.

החפץ שאהב יותר מכל היה התמונה, בה מופיע סיריוס עם סבו וסבתו, לילי וג'יימס- שעל שמם נקראו הוא ואחותו.

כשירד ג'יימס אל המטבח המאובק, גילה שהוכנה לו ארוחת בוקר מדהימה, פתיחה טובה ליום קודר. הוריו ישבו מול האח, ואביו צחק.

"אני זוכר את הימים שהבית הזה שימש כמפקדה למסדר עוף החול." הוא אמר, ופלט נחירת- צחוק קטנה.

ג'יני הנהנה, וניכר בה שגם היא, כמו הארי, מתגעגעת לימים שבהם עוד היו ילדים, ולמדו בהוגוורטס.

גם ג'יימס לא שכח את ימים עברו, ונדמה שלא חולף יום מבלי שג'יימס ישקע בהרהורים, מרוב געגועים לתקופה שעברה. 

"הו, שלום ג'יימס! לא שמנו לב שאתה כאן! אתה מעוד שקט היום..." אמרה לילי. לנוכח המילה "שקט", הרכין ג'יימס את ראשו, והרגיש גם געגועים רבים, יותר מאלה שחש לפני רגע, לאחיו הצעיר. 

ג'יימס היה בטוח שאביו ואימו אכן שמו לב שהוא כאן ברגע שהגיע למטבח, אך התעלם מההערה.

הארי קם ממקום ישיבתו מול האח הלוהטת, ונגש לשבת ליד בנו בשולחן האוכל המעופש.

"ג'יימס, בני. אני יודע שקשה לך לעקל את מה שקרה אתמול, לכולנו קשה. אבל עליך להתמודד עם הקשיים, כי לצערי אתה תחווה כאלה בעתיד."

חום גופו של אביו, העניק לג'יימס נחמה קלה. הוא פלט אנחה קטנה ואמר, "אתה כנראה צודק."

הארי הסתכל על בנו, וראה בתוכו את עצמו. הארי נזכר בכל הקשיים, האבדות הרבות והסבל, שעד היום מלווים אותו.

גם ג'יימס ידע מה אביו עבר, והחליט להשתחרר ממצב הרוח העכור.

הארי החליק את ידו על שיער בנו, סתם, כדי לעורר מצב רוח מרומם ולהכניס קצת שיחרור לאווירה ששררה בחדר.

"אני ואמך עבדנו בלילה על הספד לאחיך, אני חושב שכדאי שגם אתה תכתוב אחד.

זהו הכבוד האחרון שאנחנו יכולים לתת לו." הוא אמר.

ג'יימס קם, מבלי לגעת באוכל הנפלא שהוגש לו, ועלה לחדרו. הוא התכוון להשקיע את מיטב יכולתו בכתיבת ההספד לאלבוס.

הארי חייך, והבין שבנו עדיין שומע אותו מבעד לכל העצב.

שעות רבות עברו עד שג'יימס סיים את מלאכתו. כשגמר, השעה הייתה כבר 18:00 בערב, והיה עליו ללכת עם הוריו לבית הקברות שבמכתש גודריק, מקום קבורתו של אלבוס.

הוא והוריו התעתקו לשם, כמובן, והגיעו עם זר פרחים ענקי, שג'יימס מעולם לא ראה כמותו.

האווירה בבית הקברות הייתה עכורה מבדרך כלל, והאיזור כולו היה שומם. האור היחיד בקע מכנסיית המוגלגים בסמוך לבית הקברות.

אט- אט, החלו להגיע עוד ועוד קוסמים- חלקם התעתקו וחלקם באו באמצעים של מוגלגים או עם מטאטאים.

בין ההמון שבא להלוויה, הייתה גם מנהלת בית הספר הוגוורטס- מנרווה מקונגל. הארי ניגש אליה מייד והודה לה על כך שיכלה להגיע, למרות כל הסידורים של הימים שלפני תחילת הלימודים.

לאחר מכן עבר בין כל האורחים שבאו לתת כבוד אחרון לאלבוס, והודה גם להם על הגעתם.

ג'יימס הבחין במבט העצוב על פניה של מקונגל, וניגש גם הוא אליה ולחץ את ידה. "אני ממש מצטערת על אובדן אחיך, ג'יימס." אמרה לו בפנים קודרים.

עשרות האנשים הלבושים בגלימות ובגדים שחורים- לאות אבל, הצטופפו סביב לקברו של אלבוס. היו שבכו, כאלה שהתייפחו מרוב עצב, וכאלה שרק הרכינו את ראשם.

על המצבה נכתב שמו של הנפטר- אלבוס סוורוס פוטר, ועוד פרטים על מחייתו.

כשרוב האנשים נרגעו, החל הארי לשאת את דבריו. הספדו היה עמוק כל כך, וכך גם של ג'יני.

לאחר מכן, הבין ג'יימס שזה תורו לשאת את דבריו. הוא לקח את זר הפרחים הגדול, והניח אותו על הקבר מכוסה הפרחים של אחיו.

 ג'יימס לקח נשימה עמוקה, והחל לקרוא מגיליון הקלף:

"אלבוס סוורוס פוטר, אח יקר,

היית לי אח מדהים וחבר לחיים. כל דקה שבליתי איתך וכל שניה של צחוק,

שמורה אצלי במוחי לעולמים.

אני זוכר את הימים בהוגוורטס, בהם הייתי משתעשע בעשיית תעלולים,

ואיך אתה הייתה האדם המושלם להציק לו. 

אני זוכר את הרגעים שבהם כעסת, בכית, צחקת או רק חייכת,

ואיך תמיד הייתה לך פינה מיוחדת בליבי.

זה קשה לאבד חבר ואח טוב בין רגע,

ואני בטוח שעל זה לא אתגבר בחיים.

בשבילי היית הרבה יותר מסתם אח או חבר,

היית חלק ממני.

חלק שלא ניתן להפריד,

חלק שתמיד תמך ודירבן אותי.

לעולם לא דמיינתי את חיי בלעדך,

אולי כי לא רציתי לעזוב אותך.

אתה היית האדם היחיד שגיליתי לו את סודותי הכמוסים ביותר,

האדם הטוב ביותר לסמוך עליו.

זה קשה לעבד את האובדן העצום,

ואין אפשרות לתפור את החור העצום שנפער בי,

ואני רק רוצה שתדע,

שתמיד אהבתי אותך."

כל הנוחכים הזילו דמעות לנוכח ההספד המרגש.

ג'יימס רק הלך, התרחק ככל שאפשר מהמקום הסגררי והעצוב.

הפרק הקודם