לא כמו שהיא כתבה

* כול הזכיות שמורות לסטפני מאייר

 נקודת מבט של אסמה : 

מפגרת , טיפשה , שוטה , בּוּל עֵץ, חסרת תבונה, נַעַל, רפת  מוח -  כולם היו נכונים עלי באותו רגע .
לא יכולתי לאמין לעצמי עד כמה תמימה יכולתי להיות ובו הזמן  להיות טיפשה על כמה וכמה כדי סתם ללכת לקארלייל ולומר לו שאני לא מאמינה לו . שאני לא מאמינה שהוא כזה באמת. קלטתי את מעשי מאוחר מדי , ברחתי. אך  , הייתה לו תכונה אחת מטריפה   למדי - הוא לא עוזב דברים באמצע .

ראיתי איך אני משאירה אותו , מבולבל לחלוטין , מפוצץ ממחשבות . לא רציתי שירגיש ככה . הרגשתי רע עם זה ,  אבל הייתי  אנוכית . השתמשתי ברגע וברחתי. רצתי במסדרון , קפצתי במדרגות  וטרקתי את הדלת מאחורי .נלחמתי עם המנעול בחדר השינה בקומה השנייה שהוא נתן לי , אבל מרוב בהלה אני שברתי אותו  בטעות. שיט , הינה עוד סיבה לכעסו של קארלייל עלי.  ידעתי שמנעול לא היה עוזר מול ערפד , אבל כסמל סמלי לפחות  היה מרגיע אותי .
התנשפתי מבהלה , למרות שלא הייתי צריכה אוויר . נשענתי על הדלת , למרות שכבר לא הייתי חזקה יותר מקארלייל ועם קצת כוח רצון הוא יוכל לפרוץ את הדלת בקלות רבה.  בחנתי את החדר המואר באור הירח הלבן , אולי בפעם האחרונה. בחנתי את המיטה הזוגית המכוסה במצאים לבנים , בחנתי את הפרקט בצבע קרמל ודבש , בחנתי את הליפופים של השטיח , בחנתי את הצבע התחיל להתקלף מהחלונות. בחנתי את כול הספרים הבלתי הנגמרים של קארלייל , שלא העזתי לגעת בהם מרוב עתיקתם .

ואז שמעתי את צעדיו , בחנתי אותם,  את  הליכה רגועה לחלוטין כאילו לא דואג כלל, את הצעדים שהדגישו ביטחון במעשיו. רמים , כלל לא מנסה להחביא אותם בחלל . אבל עכשיו ידעתי לחלוטין , אם היה לי לב , הוא היה דופק מהר , ממש מהר מרוב פחד. אך לא היה לי , לכן הנשימות שלי גילו לו הכול. הפחד איבן אותי , הלחץ כיווץ את שרירי הערפדים , אם היה אפשר לקרוא להם שרירים.
שמעתי אותו מתיישב בתנוחתי מהצד השני של הדלת . ידיו חיבקו את ברכיו ואת ראשו הניח עליהם ממש כמוני.  "אסמה ?" שמי ניסה מפיו מהצד השני של הדלת אך מהצד שלי , שום קול לא בקע .

" האם את זוכרת , האם פגעתי  בך מתישהו ?  האם  קראתי לך בשמות גניי ? האם אני הרבצתי לך? " שאל אותי בעוד קצב נשימותיי עולה ועולה .  "אם כן מתי ? את לא קוראת מחשבות ואני יודע את זה , אבל אילו היית יכולה , היית יודעת שאין לי כוונה לפגוע בך . באמת . אין שום תחפושת .  " אמר ושמעתי בקולו צער , משהו חסר אונים . מפוחד . אבל לא פחד רגיל שאני בדרך כלל הרגשתי . אלא פחד מסוג אחר , שהיה  מוכר לי בתור בת אדם.  לא עניתי . ולכן מילותיו המנחמות המשיכו לזרום בחלל השקט חוץ מילותיי ונשמותיי המטורפות .
"אסי , אני לא רוצה שפחדתי ממני . זה סתם. הרי לא פחדת ממני בגיל שש- עשרה. " אמר וכמעט היה לי חיוך כאשר נזכרתי ברופא הטוב לב  שטיפל בי. אבל זמנים השתנו. " למרות שאת ערפדה , את נחנקת. תנסי לנשום , לאט,  לאט , לאט ובטוח . האם את זוכרת ששיקרתי לך אם פעם ? תפתחי בבקשה , תני לי לעזור לך. " המילים האחרונות שלו  חרקו באוויר. שמעתי שהוא היה נואש, מדוכא במאט . אני הייתי נואשת לאמין לו , אבל ידעתי אסור לי , אני אחטוף סכין . התחלתי לבכות כמו שהוא אמר , לאט , לאט , לאט ובטוח. 

" אסמה ... לא ,לא ,לא ... אל תבכי ." התחנן  בצער ובחוסר אונים , בעוד שקולו ממש כמו נשימותיי  , נשמע מקוטעות  . "בבקשה ..." ביקש שוב ואני ידעתי שעוד אתחרט על המעשה הזה . ידעתי שהסכין באחד מהרגעים עד תבוא בקול כוחה , אבל רציתי את קרבתו , רציתי את הניחומים שהוא הבטיח. רצתי לפתוח אבל לא העזתי . רצתי להתקבל בידיו הערפדיות והחסונות . רציתי לספר לו. רציתי לומר לו . רציתי כול כך הרבה דברים עד שלא ידעתי אם מה שאני רוצה לעשות הוא באמת הדבר הנכון ביותר.
קמתי , נשענת על הדלת כאילו פוחדת ליפול . כשלתי שני צעדים אחורנית וצפיתי באימה וציפייה גדולה עם כול שניה על הדלת הנפתחת על ידי קארלייל.

הפרק הקודם		הפרק הבא