שזורים בחוטי הגורל

מאז אותה ההכרזה, הכל קרה מהר מאוד. לכולנו היו מזוודות תפוחות (הפעם לא נתתי לאליס למלא את המזוודה שלי כדי שאני אוכל להתלבש, אבל כנראה שהיא הצליחה להגניב לי כמה שמלות קשמיר יקרות או כובעים של מעצבים צרפתיים) וקארלייל תדרך אותנו, מסביר לנו כל מה שאנחנו צריכים לדעת על עולם הקוסמים הזה. בהוגוורטס, לפי קארלייל (שזה אומר לפי ארו, וזה אומר לפי המנהל של בית הספר… לא משנה), לומדים מגיל אחד-עשר ועד גיל שבע-עשר. לפי כך הוחלט שכולנו, מלבד רנסמיי, נצטרף אל תלמידי השנה השישית. רנסמיי תצטרף לתלמידי השנה הראשונה - כולם בגילה, בני אחד-עשר.

בוקר הראשון בספטמבר הגיע, ואני לא יודעת אם כך גם כולם הרגישו, אבל אני התרגשתי מהנסיעה הזו. אולי בגלל זה כשג'ספר עבר לידי ביציאה הוא חייך אלי מין חיוך זחוח שכזה - משהו שיותר אופיני לאמט מאשר לג'ספר.

לאחר שנחתנו בשדה תעופה, צפונית-מזרחית ללונדון, נשארה לנו ריצה של כחמישים קילומטרים, פחות או יותר, עד לכתובת שקארלייל קיבל מארו (שקיבל ממנהל בית הספר). כמובן שעם כל המזוודות והתיקים (הרוב היו של אליס, שפחות או יותר ארזה בגדים בשביל כולם - בגדים שהיא תכריח אותי ללבוש, ללא ספק) הריצה תהיה איטית יותר, אבל המרחק לא גדול ועדיין נספיק לעשות את זה פחות או יותר פי ארבע או חמש מהר יותר מאם ניקח מונית (למרות שלתפוס מונית לא תהיה בעיה - עם הכסף והמראה שלנו, לרוב הנהגים לא תהיה בעיה לזרוק החוצה את הנוסעים שלהם בשבילנו… אבל לא נעשה את זה, כמובן). בדרך עצרנו לצוד כמה ארנבים קטנים (חוץ מאמט, שסירב לצוד איתנו ארנבונים) וצבי אחד (שגם ממנו אמט סלד, אבל שתה קצת מדמו).

עצרנו לבסוף בתחנת רכבת אנושית לחלוטין - קינגס קרוס. לא נראה שום סימן לאנשים עם זקן, כובע נוצץ עם כוכבים, שרביט ארוך ושלט שכתוב עליו "בידיבי-בדיבו-בו!" - או לפחות ככה דמיינתי אותם.

המשכנו ללכת עד שהגענו לרציף תשע ושלושה-רבעים. עדיין לא נראה שום סימן לקסם או כל דבר כלשהו על-טבעי. לא הבנתי מה קארלייל רוצה מאיתנו.

"קחו את המזוודות שלכם ורוצו אל תוך הקיר," הורה לנו קארלייל.

להתנגש בקיר? תהיתי. עם זאת, כמובן שלא הייתה לנו בעיה עם זה, כי להתנגש בקיר לא יגרום לנו כלום - אולי רק להראות קצת מטומטמים. אבל סמכתי על קארלייל, אז רצתי בעקבות אדוארד אל תוך הקיר. רנסמיי רצה אחרי, אם כי העדפתי שלא תעשה את זה - בה זה עדיין יכול לפגוע. אבל חששותיי התנדפו באחת כשעברנו את הקיר כאילו היה דלת פתוחה ונחתנו בתוך מקום אחר - זה כבר היה קצת יותר קסום.

רנסמיי נעמדה לידי ופערה את פיה בתהדמה. "קול!" קראה בהתלהבות.

אמט נכנס מיד אחרי נסי, ואני עוד נשארתי באותו המקום, מביטה סביב, כך שיצא שהוא התנגש בי במלוא העוצמה. "בום" חזק נשמע כשגופו פגע בי - כמו רעם חזק… או כמו חבטה של ערפד בכדור בייסבול, לפחות. כל הנוכחים הביטו בי בחשש, מצפים לאנקת כאב, לצרחות, למשהו  (ובצדק. אם עדיין הייתי אנושית, אמט, ככל הנראה, היה שובר לי את עמוד השדרה), אבל אני לא זזתי אפילו מילימטר. בסופו של דבר הסתובבתי לעברו, רוטנת, "תיזהר קצת." אמט רק חייך.

בעקבות זאת, ניגשה אלינו תלמידה אחת (בסביבות גיל שבע-עשרה שמונה-עשרה, אם אתם שואלים אותי), שאם לא הייתה עומדת לידנו, הייתה יכול להיחשב ליפה, אפילו מאוד. היא הייתה גבוה אבל לא יותר מדי, בעלת עור חום-שוקולד ועיניים בצבע זהה. היה לה שער ארוך ומקורזל בצבע סגול בהיר ותווי פניה היו כמעט מושלמים. אבל כשהיא עמדה ליד חבורת הערפדים היא נראתה כמו מישהי רגילה, ממוצעת. לא נראה שזה עורר בה אי-נוחות מסוים, כי היא פשוט בהתה בנו (או בג'ספר, ליתר דיוק), מהופנטת.

"ג'אס, אני חושבת שהרווחת מעריצה," מלמלתי לעברו בקול שרק אנחנו יכולנו לשמוע. לא הייתי צריכה לקרוא מחשבות בשביל לדעת שהנערה הזו דלוקה עליו… וגם לא הייתי צריכה עיניים בגב בשביל לראות את המבט החמוץ שאליס תקעה בי. גיחכתי.

"היי," אמרה הנערה לאחר שהתאוששה מההלם הראשוני, "אני קימברלי, אבל כולם קוראים לי קים." היא הסמיקה והושיטה את ידה ללחיצה.

אף אחד לא לחץ את ידה בחזרה, אם כי אליס ואדוארד נראו מהוססים. גם אני.

רנסמיי עשתה את העבודה בשבילנו. "הלו, קים," היא אמרה בקולה המקסים, לוחצת את ידה. לפחות עורה של רנסמיי לא היה כל כך קר כמו שלנו.

"פרופסור דמבלדור - המנהל שלנו, אני מתכוונת - שלח אותי כדי להדריך אתכם ולהראות לכם את הרכבת. אתם מוזמנים לעלות ולתפוס קרון, היא עוד מעט יוצאת."

"אפשר לרוץ במקום?" התחננה רנסמיי, מושכת בידי.

"נסי צודקת. אני חושבת שכדאי שנרוץ במקום," רוזלי חייכה, "רק נשמח אם תראי לנו איפה לשים את המזוודות שלנו."

"ת-תרוצו?" קים נראתה מבולבלת.

"אני מניח שפרופסור דמבלדור שלכם לא סיפר לכם הכל עלינו," אמר ג'ספר.

לקים לקחו עוד כמה שניות להתאושש שוב, בבירור מהופנטת מג'ספר. "הוא סיפר לנו שאתם רצים מהר… אבל אתם תתעייפו - זו נסיעה של כמה שעות, ובריצה זה ייקח לכם הרבה יותר זמן. ו-וגם אתם לא יודעים את הדרך."

"תודה על הדאגה, אבל אנחנו רצים מהר יותר מהרכבת." אדוארד צחק.

לאחר שקים הראתה להם איפה לשים את המזוודות, והם נחלצו מכל המעריצים שהתגודדו סביבים וצפו בהם בעיני עגל, הרכבת סוף סוף התחילה לנסוע והתחלנו לרוץ אחריה. מהר מאוד הגענו רצנו כבר ליד הקטר, וזה עוד היה נחשב אצלנו לריצה איטית.

"אני אומר שנעקוף את הרכבת - זה מתחיל לשעמם," גיחך ג'ספר ורץ קדימה, אליס לצידו. רצתי אחריהם.

"לא!" קראה רנסמיי לידי, מנסה להעלות על פניה הבעה עצובה שתגרום לכולם להישאר באותו הקצב. זה לא ממש הצליח לה. "אני לא אצליח לרוץ יותר מהר!"

כמובן. רנסמיי הייתה רק חצי ערפדה, אז היו לה גבולות.

"אל תדאגי, נסי," עודדה אותה רוזלי. "בואי, תרוצי איתי ועם אמט מאחורה."

כשטסו על פני הרכבת הם ראו ילדים מציצים מחלונותיהם ומביטים בהם בתדהמה, מצביעים עליהם ופולטים שריקות חרישיות.

אחרי חצי שעה, פחות או יותר, הגענו. היה ברור שיש עוד הרבה זמן עד שהרכבת תגיע. את הזמן הזה הם בילו בסיור בכותלי הוגוורטס, בליווי אלבוס דמבלדור.

לבסוף הרכבת האדומה הגדולה הגיעה. הראשונים שיצאו ממנה היו, למעשה, אנשים (אם אפשר לקרוא להם ככה) מוכרים.

"טניה," בירכתי אותם לשלום. "קייט." גארט ירד אחרון. מיד שמתי לב לעיניו, שנצצו בצבע טופז. "הלו, גארט."

"הלו, בלה," מלמל גארט בחיוך, ומיד לאחר מכן חיבק את רנסמיי, שהתקרבה אל המשפחה מדנאלי בחיוך. היא הניחה את ידה על הלחי שלו, מראה לו משהו, ובתגובה הוא צחק בקלילות.

לאחר מכן ירדו כל תלמידי בית הספר, מביטים בנו מהופנטים.

אמט הביט בשלושת הערפדים מדנאלי. "נתנו לכם להצטרף?"

כל המשפחה מדנאלי באמת נראו מבוגרים יותר מאתנו - הם יכלו להיחשב לבני עשרים אפילו, אם רצו.

"בתור תלמידי שנה שביעית, כן," טניה חייכה. שמחתי לראות אותה מחייכת, אחרי כל מה שקרה עם אירינה. "אף על פי שכרמן ואלייזר נאלצו להישאר, כמובן."

התקדמנו יחדיו אל תוך הטירה, בעקבות זרם התלמידים - הישר אל האולם הגדול. צמוד לקיר היה שולחן מאורך סגול, סביבו ישבו מספר אנשים מבוגרים (ביניהם פרופסור דמבלדור), ועוד חמישה שולחנות ארוכים - האחד בצבעי ירוק-כסף, השני בצהוב-שחור, אחריו בכחול-ברונזה (אהבתי את הברונזה. הוא הזכיר לי את צבע שערו של אדוארד, אם כי לא בדיוק - לא קיים צבע בעולם כצבע המושלם של השערות שלו), עוד אחד באדום-זהב ושולחן אחד נוסף בצבע חום.

פרופסור דמבלדור ניגש אלינו, לא מופתע ככל מנוכחות הערפדים הנוספים. "משפחת קאלן, אתם מוזמנים לשבת בשולחן ששם -" הוא הצביע על השולחן החום, הריק מאדם, "אבל לאחר המיון של תלמידי השנה הראשונה, אני ארצה להציג אתכם. הכל ברור?"

כולנו הנהנו והלכנו להתיישב שם בעוד פרופסור דמבלדור חזר למקומו.

"אז מה, אתם נשארים כאן קבוע?" שאלה קייט.

"כן… למה, אתם לא?" שאלה אליס בבלבול. לא היה נוח לה להיות "עיוורת".

"לא, לא ממש. האמת, לא כל כך התלהבנו מהרעיון ללכת לכאן, והוולטורי לא הכריחו אותנו - גם אין להם זכות, למעשה - אז באנו לכאן ליום כדי לרצות את ארו. אחר כך אנחנו חוזרים," ענתה טניה במקומה. גארט נתן לקייט נשיקה קלילה על הלחי והיה ניתן לראות שהיא מתאפקת לא לחשמל אותו.

המשכנו לדבר עוד כמה דקות, עד שנכנסו כמאה-מאתיים תלמידים. דמבלדור נעמד ורעם בקולו, "ברוכים הבאים להוגוורטס!"

***

שוב, אני ממש אשמח לתגובות או כל סימן כלשהו שיש מישהו שקורא את הפאנפיק - אם יש, כמובן ;)

זה מייאש להמשיך כשאתה לא יודע אם מישהו בכלל קורא את זה, אז אם קראתם - בין אם אהבתם ובין אם לא - אני אשמח לכל סוג כלשהו של התייחסות ^^

הפרק הקודם