give me love

מהרגע שמאלפוי יצא מהכיתה לא הפסקתי לבהות בדלת, לא יכולתי להתרכז בשיעור ורק חיכיתי לקום מהכיסא וללכת.

הרגשתי כל כך חסרת אחראיות שלא הייתי מרוכזת ולמדתי כמו שצריך... מאלפוי הזה, נו באמת... זה כל כך טיפשי, הוא מתנהג כמו פוץ ואין לנו שום דבר במשותף! הוא מעולם לא דיבר איתי.

לא לשים לב לאן אני הולכת היה עוד אחד מהדברים שלא עשיתי באוטו יום. הספרים שלי התפזרו על הרצפה ובקבוק הדיו נשבר וכל תכולתו נשפכה על רצפת המסדרון.

לא האמנתי שהוא יבוא, אבך הוא בא. דראקו מאלפוי, הכנראה-לא-כל-כך-אנכי הגיע לעזור.

כשהוא התכופף לא יכולתי דלא להירתע והלב שלי קפץ לשניה כשהוא היה ממש קרוב אליי. 

בזריזות לא אופיינית הוא הרים את הספרים שלי והניח אותם בידי, כמעט נזהר לא לגעת בי, אפילו לא בקצה הציפורן.

הוא הסתובב ועזב במהירות, כשאני באמצע המסדרון עדיין המומה.

                                                                                                        ***

התרחקתי מהר, כמעט רץ.

מה קרה כאן הרגע?

אני לחלוטין לא נחמד, אף פעם. למה עזרתי לה? למה נהפכתי?

מה עשיתי? מה גורם לה להסתכל עליי ככה?

יכולתי כמעט לקרוא אותה, ומזל שהיא לא קראה אותי...

בחיי, אני משתגע?

אני יכול לשמוע את הלב שלי כמעט פורץ לי מהחזה, מה קורה?

דראקו מאלפוי לא יודע. הוא לא יודע שכמו בקבוק הדיו השבור הלב שלו מנופץ, הוא לא אותו אדם, ואף אחד לא יכול לאחות את הלב שלו בחזרה.

                                                                                                        ***

המוח שלי עמד על סף התפוצצות.

הכל היה חסר הגיון.

למה שהוא יעזור לי?

דראקו מאלפוי הוא לחלוטין לא 'עוזר'.

סוף השבוע הגיע מהר משחשבתי, יצאנו כמה חברות יחד עם כולם להוגסמיד.

הן היו עייפות וחזרו, ואני התעקשתי להישאר לעוד ברצפת אחת ב'שלושת המטאטאים'.

איכשהו, הפונדק היה כמעט ריק, ישבתי לבד על יד הדלפק עם כטס ענקית של בירצפת. 

מישהו התיישב לידי, לא ייחסתי לזה כל חשיבות עד ששמעתי את הקול.

דראקו מאלפוי.

ניסיתי לא להסתובב, אכלתי עצמי מבפנים, והוא קם,משאיר את הבירצפת שעוד לא הוזמנה מאחור, והחל להתקדם לכיוון היציאה.

הרגשתי צורך לומר משהו, אבל מה? ולמה בכלל?

נשמתי עמוק, ניסיתי לחשוב בהגיון, אני יותר מחושבת מזה... אבל הפה שלי היה יותר מהיר מהמוח שלי באותו רגע.

"מאלפוי." קראתי.

הוא עצר, אבל לא הסתובב.

"אפשר לשאול אותך משהו?" שאלתי בקול שקט, כמעט מזועזעת מעצמי "בבקשה..."

התקדמתי לעברו ואפילו כשפתחתי את הפה הוא עדדדין עמד עם הגב אליי.

"מה הולך פה?" המשכתי.

לבסוף, הוא הסתובב, אבל ממש לאט. "אין לי מושג על מה את מדברת." הוא ענה, בלי שמץ של רגש בקולו.

"אין לך מושג?" התעמתתי איתו. לא יודעת למה, אבל התחלתי להתעצבן.

'מה את עושה?!' המוח שלי צעק 'מה הוא אשם שאת כזאת טיפשה?'

"איך אין לך מושג?!" המשכתי, קרובה כל כך לצעוק.

לא חשבתי שהוא כל כך מודע, אבל הוא ידע שאני עומדת להתפוצץ, לספר לכל הפונדק מה הבן של לוציוס מאלפוי עשה בארבע השנים האחרונות. 

הוא הסתכל עליי כמעט בזעם והעיניים שלו צעקו 'שלא תעזי!'

מופתעת, הוא תתפס אותי ביד ולקח אותי לפינה.

זה רק הכעיס אותי יותר. "מה אתה עושה?! מה עובר עלייך?"

"תקשיבי...-" הוא התחיל לומר אבל עצרתי אותו.

"לא, אני לא אקשיב! אתה תקשיב! אתה מתנהג כמו טיפש, אתה כל כך מפחד שמישהו ישמע שאתה לא כזה קשוח כמו אבא שלך-" 

הוא עזב לי את היד, לא הרגשתי בכלל שעכד עכשיו הוא החזיק לי את היד.

הוא הסתכל עליי, מופתע מהתגובה שלי, ובתזמון הכי גרוע הסתכלתי לו בעיניים, שקעתי בעיניים האפורות היפות שלו. סוף סוף שתקתי.

"לא שאני צריך להסביר לך, אני לא מפחד. לעולם לא אפחד משום דבר."

"מצטערת להרוס לך, אבל אתה לחלוטין כן, מפחד להתמודד עם עצמך, להראות את עצמך לא כמו בריון, אתה מפחד ל... לאהוב אחרים.

אולי אני נראית לך טיפשה, אבל אני יכולה לומר לך לחלוטין שלא. אתה שקוף כמו מים, ואתה מפחד להגיד לי מה אתה באמת חושב."

'טיפשה. אין טיפשות כמוך.'

השתררה בינינו שתיקה ארוכה.

"אל תחמיאי לעצמך יותר מידי" הוא ענה, כמעט צוחק.

"אתה חושב שלבהות בי בתקווה שאני לא אשים לב מהשנה הראשונה שלי בהגוורטס, או שאתה מתנהג כל כך מוזר זה להחמיא לעצמי? או אולי לעצמך?"

הוא לא ענה. רק נתן בי מבט כמעט-זועם אחרון והתנדף מהפונדק כמו הרוח.

במשך שבועיים דראקו מאלפוי לא יצר קשר עין, והוא המשיך להתנהג כמו טיפש ופחדן שאף אחד לא אוהב.

באחד הערבים כשהסתובבתי בטירה עם חברות סוף סוף ראיתי אותו. המראה העביר בי חלחלה.

הוא ישב, ולידו כל כך קרובה, כמעט צמודה, כמעט נמרחת פנסי פרקינסון, ובלי הרבה הסברים חזרתי מהר, כמעט בריצה לחדר המועדון.

הפרק הקודם		הפרק הבא