מה היה קורה אילו?

נכתב יחד עם הרמיוניג'נג'ר433.

בכל פרק נענה על שאלה אחרת, ואתם מוזמנים לתת רעיונות ולהגיב אם אתם רוצים סוף טוב או לא כל כך..

השאלה הראשונה שלנו!

מה היה קורה אילו הארי ורון לא היו נפגשים ברכבת?

"פוטר! תטפל בנגיני, אני יוצא לבית הוויזלים, להפטר מהאדיוט ההוא, רונלד, ומאשתו המגעילה, חוזת העתידות, מה שמה? לבנדר, לא?"קרא לורד וולדמורט לעברו של הארי, משרתו ועוזרו.

"כן, אדוני." ציית הארי.

'רונלד וויזלי, איפה הוא שמע את השם הזה...'

-פלאשבק-

הארי הצעיר עלה לרציף, לאחר שהבין איך לעשות זאת,אך בקושי רב.

הוא איחר, הרכבת התחילה לנסוע.

ואז, הילד שהואפגש בחנות הגלימות הפנה אליו פנים חיוורות, ומיהר לקום ולצאת מהתא. לאחר רגע הרכבת נעצרה, והארי נכנס לרכבת.

הוא מיהר לעבר הקרון של הילד החיוור, כדי לומר לו תודה, והילד הזמין אותו להיכנס.

"רוצה קצת סוכרייות ברטי בוטס?" שאל הילד. "אנחנו אורחים מסיבה לקראת תחילת השנה בהוגוורטס. אגב, קוראים לי מאלפוי. דראקו מאלפוי. ולך?"

הארי התכבד בסוכרייה (בטעם מרשמלו, כי היה לו  מזל), והחלה שיחה ידידותית.

"הארי פוטר המפורסם? איזה כבוד! אלה קראב וגויל."

ומשם המשיכה השיחה, עד שהארי עזר אומץ ושאל:

"דראקו, אני קצת חושש, אני לא יודע כלום על הוגוורטס, אתה תוכל לעזור לי?" 

"ברור, אל תדאג, רק תתחבר אם הנכונים והכל יזרום! אני מקווה שנהיה ביחד בבית, ושזה יהיה סלית'רין." ענה דראקו בחביבות.

"גם אני." ענה הארי, נחוש להתחבב  ע"י דראקו ככל הניתן.

-סוף פלאשבק-

הארי נזכר בכאב בחברו דראקו, ואיך צנח בידיו חסר חיים במהלך הקרב בו האדון השתלט על הוגוורטס, והפך אותו לבית ספר לכוחות האופל. הימים הטובים.

אבל עכשיו האדון ינקום בוויזלים, שבמהלך הקרב על הוגוורטס רצחו את חברו היקר מכל, אותו אחד איתו חלק את כל סודותיו. זה שעזר לו להבין שהוא בבית הטוב מכולם, הבית שבו היה גם האדון. זה שהסביר לו על האדון ועזר לו לממש את יעודו.

'אבל דראקו מת', חשב הארי בזעם בזמן שהשקה את נגיני בחלב מהול בדם,'ואתה לא יכול להתאבל עליו, אתה לא חלש!'

אך הארי, בעל כורחו, נשאב שוב לזכרונות.

-פלאשבק-

הארי עמד באולם הגדול,  מחכה בקוצר רוח למיון.

הוא ראה מימינו את וויזלי, שלדבריו של דראקו, עליו סמך הארי בכל ליבו, היה ממשפחת קוסמים טהורה, אך בוגדת. הארי הביט בוויזלי בשנאה יוקדת. ומשמאלו, עמדה הבוצדמית הזאת, גריינג'ר.

והנה דראקו, מנופף לו משולחן סלית'רין בשמחה.

"פוטר הארי!" קראה פרופסור מקגונגל, והוא מיהר למצנפת, ממלמל "בבקשה שזה יהיה סלית'רין,בבקשה שזה יהיה סלית'רין..."

 הארי התיישב, המצנפת מכסה את עינייו, וקיבל את מבוקשו.

הוא רץ בשמחה והתיישב ליד דראקו, פוצח בסעודת מלכים.

-סוף פלאשבק-

"פוטר!" קרא וולדמורט. "מה אתה עושה! ביקשתי שתשגיח על נגיני, איפה היא?"

"אני כל-כך מצטער, אדון, תסלח לי?"קרא הארי בפחד וחרטה.

איך יכול היה לשקוע שוב בזכרונות המטופשים האלה?!?

"למזלך, אני שמח, כי חיסלתי את אחרוני המתנגדים, ובגלל זה וזה שאתה תמיד שירתת אותי בנאמנות, אני סולח. אבל אל תחשוב שזה יקרה שנית." אמר וולדמורט, שמץ איום בקולו, ויצא מהחדר.

החגיגה הייתה מהמפוארות ביותר שהארי נכח בהן אי פעם, וזה היה  מוצדק. הם נפטרו מאחרוני המתנגדים, הם חופשיים!

ושוב הוא הודה בליבו לטוב הלב של דראקו, ושקע שוב בזכרונות.

'אולי אני באמת חלש.' הוא חשב לעצמו, לפני ששקע בייאוש על אובדן חברו. אותו יאוש שפקד אותו מאז שזה קרה.

לא, הוא חייב להתעשת, זה לא יכול להיות. הוא לא בובת רגשות. הוא אוכל מוות מומחה, והוא ייתגבר.

אבל הוא לא יכל, ובצערו, הוא נפרד משוכני המסיבה, וחזר לחדרו להתאבל. היום היה יום הולדתו של דראקו, אחרי הכל, ודראקו לא כאן לחגוג זאת. אסור לחגוג דבר. זה יום אבל.

טוב, אתגר!

מה היה קורה אילו גם ג'יימס ולילי פוטר היו שורדים את האבדה קדברה?

		הפרק הבא