הקיץ האחרון

בס"ד

שימו לב, הפרק מכיל שפה בוטה מאוד. ראו הוזהרתם!

"אל היקר.

לאחר שעיינתי במכתבך הקודם, חשבתי שבמצב האידיאלי שתיכננו, אכן יהיה צורך באבן האוב על מנת לעורר ציפייה לתגמול בקרב המוגלגים. אך עם זאת, יש להגביר במינון ההחייאות למען אלה הראויים לכך על מנת לשמור על התגמול כפרס יוקרתי, וזאת כמובן למען טובת הכלל. וברצוני להזכיר לך שאין להמעיט בחשיבותו של שרביט הסמבוק המפורסם. שמועה נגלתה לאוזניי ולפיה המטה מוחזק אצל גרגורוביץ', אותו אמן שרביטים שייצר את השרביט שלי.

אפגוש אותך היום לאחר הצהריים, למען טובת הכלל.

גלרט".

היה למכתב את הריח של גלרט. בפעם האחרונה שנפגשנו הוא אמר לי שהוא ממש שמח שהוא מצא מישהו כמוני לבלות איתו את הקיץ. באותו הלילה שכבתי במיטתי, מריץ בזכרוני את המילים האלה שוב ושוב. גלרט הוא באמת חידוש מרענן ואדם אינטלקטואלי ברמה גבוהה. ובנוסף, אני חש בריגוש מסויים כשאני נפגש איתו. אני חייב להודות שיש היגיון בטענות שלו. בסופו של דבר, הקוסמים והמוגלגים חיו בהרמוניה עד שהמוגלגים החלו לפתח שנאה כלפינו. ציד מכשפות. מדוע שאנו נשב בחיבוק ידיים? מדוע שנישאר הילד המוכה? נכון, אין זה נבון להתעלל במוגלגים כמו שעשה אבא, אבל אני לא אשקר ואומר שלדעתי המוגלגים צריכים לדעת את... מקומם.

דפיקות בדלת חדרי הקיצו אותי מהחלום בהקיץ. ניתרתי בקלילות לעבר הדלת, פתחתי אותה וראיתי את גלרט עומד שם.

"היי אל," הוא אמר, נתן לי חיבוק קצר ונכנס פנימה. "יש לי רעיון לטיוטה הראשונה של המניפסט שנכתוב."

"ספר לי!" אמרתי לו. העיניים הכחולות שלו בורקות בתאווה, ואני מניח שגם שלי.

"בראשית ההצהרה נסביר על המניע שלנו. מה גרם לנו לפעולה..." החל גלרט לספר ונימי ליבי רטטו. הוא דיבר בכזאת מסירות ודבקות.

"...ואז, כשהמגוואמפ העליון יקבל את ההמלצות שלנו לתיאוריית ההיפרדות הכוללת, הוא ייצור קשר עם חברי אקדמיית הגסב-"

דלת חדרי נפתחה בבעיטה. אברפורת' עמד שם, מביט בי ובגלרט. ישבנו שנינו על מיטתי, צמודים זה לזה.

"אלבוס, בוא רגע," אמר אברפורת' בחוסר סבלנות. הוא לא התחבר לגלרט. כנראה גלרט היה חכם מדי עבורו. הטיפוס המושלם עבורי.

"אני לא יכול, אברפורת', אתה רואה שאני באמצע," עניתי לו בעצבנות.

"אבל אלבוס, זה חשוב," אמר אברפורת', "זה בקשר לאריאנה..." הוא לחש.

אריאנה. היא הפכה לאובסקורל רק בגלל מוגלגים. גלרט יודע בדיוק מה הם מקומם.

"אני וגלרט עובדים על פתרון לבעיה של אריאנה," עניתי.

"באמת? אתם יודעים איך... זה, אתה יודע?" שאל אברפורת' מבלי להזכיר את מה שאחותי סובלת ממנו. נשבענו לאימא שלא לגלות.

"מה, אלבוס? במה מדובר?" שאל גלרט.

"לא משנה, המחלה של אחותי, אני אספר לך כשנעסוק במשהו פחות חשוב," עניתי.

"פחות חשוב? פחות חשוב?!" התרעם אברפורת', "אלבוס, תהיה חלק מהמשפחה הזאת! אתה המבוגר האחראי שלנו ואתה צריך להבין שאריאנה חייבת להיות בראש סדר העדיפויות שלנו! מה אתה בכלל עושה שם?!"

אוי, אברפורת'. הוא אינו מבין... הוא אינו מודע לחשיבות... הוא לא יודע שאני לוקח חלק בשיפורו של העולם לפי תוכניתו של גלרט. לו רק אברפורת' היה מעריך את גלרט כמו שאני הערכתי אותו.

"עם כל הכבוד למשפחת דמבלדור," עניתי בשקט, "גורל העולם כולו מונח על הכף."

"גורל העולם כולו-..." חזר אברפורת' על דבריי, "אתה בכלל מקשיב לעצמך? מי אתם בכלל?! שני נערים בני שבע עשרה שמסתובבים כל היום אחד בתחת של השני!"

גלרט נעמד. "אל תדבר עליי ככה," הוא הגן על עצמו.

"כן, אל תדבר ככה על גלרט," הזהרתי את אברפורת' גם אני.

"עזבו את זה ששניכם איימתם עליי עכשיו," ציין אברפורת', "אבל למה להגן רק על גרינדלוולד? למה כמו שאתה מגן עליו, אלבוס, הוא לא מגן עליך? ולמה אתה לא מגן על עצמך?"

אברפורת' אינו יודע. הוא לא מבין. טיפש מטופש. אני אפילו לא אענה לו על כך.

"אין לך תשובה, אה?" אברפורת' ענה והרגשתי איך אני רותח מכעס. אסור שגלרט יראה אותי במצב הזה! הוא צריך לראות אותי רגוע, שליו ושקול. הוא צריך לראות בי מנהיג, את המנהיג של העולם החדש יחד איתו.

"ברגע שתפסיק לרוץ אחרי גרינדלוולד כמו עיוור, ותבין מי באמת אוהב אותך ולמי באמת אכפת ממך, אתה תמיד יכול לבוא אלינו. אנחנו האחים שלך ואנחנו לא נוטרים לך טינה. עד אז, אני אחבוש את החתך של אריאנה ברגל בעצמי, בלי עזרת קסמים, כי האח הבגיר שלי לא מוכן לעזור," סיים אברפורת' והלך משם.

רגע, אריאנה נחתכה ברגל?

"אברפורת'! מה קרה לאריאנה?!" שאלתי. אין תשובה. מחלון חדרי ראיתי את אברפורת' סוחב את אריאנה לביתה של בתחולדה.

"בטח נחתכה מהאגרטל שבטעות הפלתי בכניסה לכאן," ציין גלרט בהערת אגב, "אבל אתה לא תיתן להערות השוליים של ההיסטוריה להפריע לשתי הדמויות הראשיות, נכון?"

"שתי הדמויות הראשיות אלה אני ואתה, נכון?" שאלתי אותו.

גלרט צחק. "בטח, אלבוס," הוא אמר וטפח לי על השכם, "אלה אני ואתה."

הבטתי בו בשתיקה והוא הביט בי.

"אתה יודע," הוא אמר לי, "אני כל כך שמח שיצא לנו להכיר."

חייכתי בביישנות. מה אני אמור לענות על כזה דבר?

"חסר לך שלא נשמור על קשר אחרי שתחזור לבית שלך, אה?" אמרתי לו. גלרט צחקק.

"טוב, יש לנו עבודה," הוא אמר, "ואני שמח שאני עובד איתך ולא עם... אברפורת'..."

"כן, הוא קצת מוזר," אמרתי, מרגיש לא בנוח לדבר על אברפורת', "אבל עכשיו זה רק אני ואתה, גלרט."

גלרט נשכב על המיטה שלי, מניח את ראשו על ירכיי.

"הייתי רוצה שהרגע הזה לא ייגמר," הוא אמר. למה הוא מתכוון?

"גם אתה מרגיש את זה?" שאלתי אותו.

גלרט הביט בי. "מרגיש מה?" הוא שאל.

לא ידעתי מה לענות לו. למה בכלל שאלתי את זה?

"סתם, האווירה פה," עניתי.

"אווירה של שינוי," אמר גלרט.

"אווירה של התחדשות, עולם חדש מלא טוב ואהבה," המשכתי.

"אהבה?" שאל גלרט בחיוך קל.

"כן, מה הבעיה באהבה?" עניתי, מרגיש קצת חם בפנים.

גלרט התיישב בחזרה, מצחקק לעצמו.

"אני אוהב אותך, אלבוס," הוא אמר, "אתה החבר הכי טוב בעולם. האח שמעולם לא היה לי וזה. עכשיו יאללה, יש לנו עבודה!"

"כן, נכון, נכון, עבודה," אמרתי, מנסה להתנתק מהמחשבה שגלרט אוהב אותי. אמנם כשותף או חבר טוב, ואני אשקר אם אני אגיד שלא רציתי קצת יותר מזה, אבל בדיוק בגלל זה רציתי להוכיח לו שאני מסוגל ליותר.

בסוף אותו היום, כששקעה השמש, אני וגלרט יצאנו מהחדר שלי. אני באמת שמח שזכיתי להכיר אותו. אני מרגיש שסופסוף קיים אדם שמסוגל להבין אותי, זריז במחשבתו כמוני וחריף בתבונתו. התלבטתי איך לשתף אותו במחשבותיי מבלי שזה יישמע... אתם יודעים, מוזר.

"איפה האחים שלך?" שאל גלרט כשהוא פנה לצאת מביתי.

"אברפורת' יצא לטיול בגינה האחורית עם אריאנה," עניתי, "אם כי תמיד אימא שלי הייתה יוצאת איתה בחצות."

"אברפורת' משנה את ההרגלים הקבועים להם היא הורגלה," הזהיר גלרט, "אמנם לא ראיתי את אחותך ולא יצא לי לשוחח עימה-"

"-וגם לא תשוחח," אמרתי מיד.

גלרט השפיל מבטו. "כן..." הוא אמר, "בקשר לזה, אני חושב שכדאי שנרכוש בינינו איזשהו אמון בסיסי, הרי בסופו של דבר שנינו ביחד עומדים להנהיג את העולם לעבר מציאות אוטופית לטובתינו וגם למען טובת הכלל."

"למען טובת הכלל," אמרתי יחד איתו, "כן, אבל לאן אתה חותר, גלרט?"

"אני חושב ששמירת סודות אחד מהשני רק תהווה מכשול, אם אתה מבין למה אני מתכוון," אמר גלרט בקול שקט, "אני לא רוצה להתעורר יום אחד ולגלות שבגדת בי ואני בטוח שאתה לא רוצה שיקרה המצב ההפוך."

"מה? בגידה? על מה אתה מדבר?" שאלתי, "הסיפור של אחותי לא קשור לבגידה או לא בגידה, זה רק-"

"-אז אתה מודה שאכן יש סיפור," אמר גלרט, מצמצם את עיניו. אני לא אוהב את המבט הזה. הוא גורם לי לחוש לו בנוח.

"אה... אמ, מעולם לא הכחשתי שיש סיפור," אמרתי, "אבל זה רק סיפור קצת לא נעים... אתה יודע..."

"בכלל לא הייתי יודע שהיא קיימת אם בתחולדה לא הייתה מספרת לי עליה," המשיך גלרט, "אתה מוכן לסכם את השותפות בינינו בגלל הסודות והשקרים?"

"אילו שקרים? אין שום שקרים!" הגנתי על עצמי.

"אתה מוכן לסכן את הקשר שלנו?" המשיך גלרט.

נדהמתי למשמע דבריו של גלרט. עד שזכיתי להכיר אדם כמוהו, אני לא הולך לוותר עליו בכזאת קלות...

"אני מוכן לעשות הכל בשביל הקשר שלנו," אמרתי לו, "אתה לא יודע... אינך מבין... כל הפרסים והתחרויות שזכיתי בהם... כולם הסתכלו עליי מלמטה. הרגשתי מורם מעם."

"האין זאת שאיפתינו?" שאל גלרט.

"לא!" עניתי, "ממש לא! אנחנו רוצים בטובת הכלל!"

גלרט הנהן, כאילו הזכרתי לו את מה שאנחנו מתכננים.

"לא רציתי להרגיש עליון. לפעמים, בכל הלילות האלה בהם ישבתי לבדי בחדר המועדון של גריפינדור, כותב מאמר לירחון סיינטיפיק מג'ישאן או עונה לראיון לנביא היומי, כל מה שרציתי זה להיות ילד. רציתי חבר טוב, מישהו שאני יכול לדבר איתו והוא יענה לי תשובות ברמה גבוהה שנובעות מעניין ולא מהערצה. מישהו שאוכל לבלות איתו מבלי שהוא ירגיש נחות. מישהו שאראה בו כשווה לי. שנוכל לשתף פעולה, לדבר, להינות, להשתעשע... להתחבר באמת... רציתי קרבה אנושית."

מעולם לא נפתחתי ככה בפני אף אדם. תמיד להראות חולשה נראה בעיניי משהו כל כך נשי וילדותי. אך בנוכחותו של גלרט, פתאום אין בי את החשש הזה של מה גלרט יחשוב עליי. שיחשוב שאני נשי, זה לא חשוב לי. העיקר שידע את מה ששאני מרגיש. אני לא סתם מעריך אותו, זה הרבה יותר מזה.

"בהתחלה תכננתי לצאת למסע סביב העולם יחד עם אלפיאס דודג', שהוא אדם חביב אבל הוא תמיד העריץ אותי. לא משנה כמה ניסיתי, לא הצלחתי לראות בו אדם שווה לי כי הוא תמיד הקטין וגימד את עצמו לעומתי. ואז אתה הגעת, גלרט, וסופסוף אני פוגש אדם שהוא חבר אמיתי. אני מרגיש שיש בינינו חיבור שאסור להרוס. אנחנו יכולים לעושת דברים גדולים ביחד שייטיבו לכלל, וגם לעצמנו. אני רוצה אותך איתי, גלרט..."

המבט בעיניו של גלרט התרכך. הוא ניגש אליי וחיבק אותי, והרגשתי את גופו שלו צמוד אליי. זאת דרך מיוחדת לגרום לחיבור בינינו לבוא לידי ביטוי.

"אוי, על מה חשבתי בכלל?" גלרט צחק, "גם אני חושב ככה."

הרמתי גבה. האם זה נכון? הלב שלי פעם בהתרגשות. אם זה אכן כך, אני וגלרט נוכל לעשות דברים גדולים יחד... ואז הוא לא רק יהיה חוויה מקיץ חולף. הוא יכול להיות הדמות שתשפיע עליי לכל חיי.

"באמת?" שאלתי אותו.

"בטח," הוא ענה לי בחיוך, "וכדי שבאמת נהיה שווים, ראויים, מחוברים ואוהבים, הקשר בינינו צריך להיות הכי כן וישר שיכול להיות."

"נכון, אתה צודק!" הסכמתי איתו. אני ממש מרגיש שאני מוכן לעשות הכל בשבילו.

"אבל זה לא נראה כאילו אתה רוצה," הוא אמר. ראיתי לחלוחית בעינו הכחולה. הבלורית הבלונדינית שלו השתלבה באור השמש השוקעת.

"למה אתה אומר את זה?" שאלתי אותו.

"זה נראה כאילו אתה לא מוכן לעשות הכל.. כאילו אני לא מספיק חשוב לך, רק כי אתה לא מוכן לספר לי משהו על אחותך."

הוא הסתובב ויצא מבעד לדלת הבית הפתוחה לעבר הרחוב, צועד לביתה של בתחולדה.

הוא לא יכול לעזוב אותי. עד שמצאתי אדם כזה, לא אתן לו להתרחק.

"לא! גלרט! חכה!" צעקתי, "גלרט! אני אספר לך!"

גלרט החל לרוץ. יצאתי מהבית והתחלתי לרוץ אחריו.

"גלרט!" צעקתי ורצתי בכל מאודי עד שהשגתי אותו.

"גלרט! אני קורא לך!" אמרתי לו כשנגעתי בכתפו והוא נעצר.

"ב-באמת?" הוא הסתובב והביט בי. עיניו הכחולות נראו מבולבלות כל כך, "קראת לי?"

"כן," עניתי, "לא שמעת?"

"יכול להיות," הוא אמר, "אני מצטער... למה באת? חשבתי שאתה לא רוצה שהקשר בינינו-"

"-אריאנה היא אובסקורל," אמרתי במהירות.

גלרט חייך לשנייה, ואז עטה על פניו מבט נדהם.

"היא מה?!" הוא שאל.

"יש לה אובסקורוס," עניתי, "אתה בוודאי יודע מה זה, נכון?"

"אממ..." גלרט ענה, "אמ, כן, למדתי על זה בשיעור אומניות האופל בדורמשטרנג, וואו."

הוא השפיל מבט, גורר את רגלו על שביל העפר עליו עמדנו. השמש כבר שקעה כמעט לגמרי ועוד רגע ויחשיך.

"וואו, וואו," חזר גלרט הנדהם, "אני... אני לא ידעתי, אל. אם הייתי יודע שזה הסוד אז בחיים לא הייתי שואל, באמת שאני מצט-"

"זה בסדר," עצרתי אותו, "אתה צודק. הייתי צריך לספר לך את זה כדי שלא יהיו בינינו סודות."

"אבל סוד כזה?" התפלא גלרט, "כלומר, לא תיארתי לעצמי שזה בסדר גודל שכזה. חשבתי לעצמי שהיא סקיבית או משהו, ואז חששתי שתרצה לתת לה מעמד גבוה בעולם החדש שניצור על אף היותה... אבל, אובסקורל? אני חייב להגיד... לא, אני חייב לך התנצלות."

"אני זה שחייב לך התנצלות," עניתי לו, "על כך שהתנהגתי בצורה כל כך לא אחראית, בצורה מעוררת חשד. אני גרמתי לך לחשוב שאני רוצה ברעתך, אבל אני לעולם לא ארצה דבר נורא שכזה, גלרט! אני אוהב אות- את העבודה שלנו יחד, אני ממש מעריך אותך, אני לא רוצה שנפסיק להתראות. אני רוצה לשמור איתך על קשר גם אחרי הקיץ, גם לקיץ הבא ולכל הקייצים והחורפים שיבואו אחריו, ואני רוצה גם-"

גלרט קטע אותי באופן קצת לא צפוי, בנשיקה חפוזה על הלחי. הוא נישק אותי קצת בקצה ככה שהקצה של השפתיים שלו נגע בשפתיים שלי והשאיר את המקום שבו שפתיו נגעו בשלי בוער מהתרגשות.

הבטתי בפניו המסותתות של גלרט שעמד מולי. הוא חייך חיוך מבוייש.

"זה... זה היה יותר מדי?" הוא שאל בשקט.

חייכתי לעברו בחזרה, אם כי ייתכן והוא לא ראה את החיוך שלי כי כבר החשיך.

"גלרט, אני..." התחלתי להגיד, מחפש את המילים בפה שלי. נראה כאילו הוא הוציא מהפה שלי את כל המילים עם השפתיים שלו, אז במקום לדבר החזרתי לו באותו מטבע ונשקתי על הלחי שלו.

"אל תלך, אל," הוא אמר לי, "תישאר איתי עוד קצת, תלווה אותי לבית של בתחולדה."

"בטח," עניתי לו. הרגשתי את היד שלו מתחככת ביד שלי, מחפשת. נתתי לו לאחוז בידי, והלכנו לבית של בתחולדה יד ביד.

"תודה שאתה מלווה אותי, אלבוס, זה ממש לא מובן מאליו בשבילי," הוא אמר לי, "אחרי שבדורמשטרנג התייחסו אליי כמו תלמיד מופרע ומוזר, לפגוש סופסוף מישהו שמעריך אותי ככה..."

"מישהו שאוהב אותך ככה," תיקנתי אותו, "זה לא היה יותר מדי, נכון?"

שמעתי את הצחוק המבוייש שלו. "באמת שזה הכי מספק אותי," הוא ענה לי כשהתקרבנו לעמוד התאורה ליד ביתה של בתחולדה (ואז ראיתי שוב את הפנים שלו! הייתי צריך להסתכל פעמיים כדי להאמין שהוא זה שהולך איתי יד ביד בשביל החשוך), "זכיתי להכיר מישהו כמוך. אתה באמת אדם מיוחד."

הגענו לביתה של בתחולדה.

"טוב, אז, לילה טוב," אמרתי לו.

"לילה טוב, מחר אצלי, כן?" הוא שאל.

"מחר ניפגש אצלך," עניתי, "חלומות נעימים."

"חלומות מתוקים," הוא ענה ונכנס הביתה.

הדרך חזור הייתה ארוכה יותר מהדרך הלוך ומלחיצה יותר. מכתש גודריק היא לא מקום ידידותי לצעוד בו בלילה, כששומעים קולות זדוניים מסביב ואפשר לסמוך רק על חוש הכיוון שיוביל אותך הביתה מאחר ואי אפשר לראות כלום כי אין תאורת רחוב. אפילו הירח לא האיר באותו הלילה. זה כנראה היה הלילה האפל ביותר במכתש גודריק, והייתה לי תחושה שמשהו רע עומד לקרות בו. לכן, כשהגעתי הביתה בסופו של דבר בריא ושלם, נרגעתי מהחששות שקיננו בי ונזכרתי בגלרט ובשיחה שהייתה לנו. וכך בחיוך מטופש, נכנסתי הביתה, והדבר הראשון שראיתי זה את אברפורת' עומד מולי ומשלב ידיים בעצבנות.

"היי אברפורת'," אמרתי, "איפה אריאנה?"

"למה אתה כל כך דואג לאריאנה?" שאל אברפורת'.

"אני האח הגדול, זה התפקיד שלי," עניתי.

"התפקיד שלא ביצעת אותו כלל כהלכה," אמר אברפורת', "אני הוצאתי אותה לטיול בכל יום מאז שגלרט גרינדלוולד הזה הגיע. אולי אתה מוכן לומר לי סופסוף מה אתם עושים שם?"

"מה זה עניינך?" עניתי, "וחוץ מזה, אמא תמיד הייתה מוציאה אותה לטיול בחצות ולא בשקיעה. אתה משנה ל את השגרה וההרגלים הקבועים וזה לא בריא לה."

"או, תראו תראו! אדון אחראי!" לעג אברפורת', "איפה היית כל הזמן? אם זה כל כך חשוב לך אז למה לא לקרחת אותה לטיול בעצמך?"

"כי אתה מחליט דברים על דעת עצמך ולוקח אותה מבלי להתייעץ איתי או לחכות ללילה!" צעקתי עליו, "באיזו זכות?!"

"בזכות שניתנה לי כראש המשפחה, מאז שהאח הפוץ שלי החליט שהוא כבר לא חלק מהמשפחה הזאת!! בכל אחר הצהריים אמרתי לך שבגלל שאין ירח הלילה אני אוציא אותה בשקיעה, דפקתי בדלת החדר שלך שוב ושוב ושוב ושוב, ואין תשובה! רק אתה וגרינדלוולד צוחקים ומקשקשים כמו שתי דודות זקנות, 'למען טובת הכלל', 'למען טובת הכלל', מתי תתחיל באמת להראות חיבה לסובבים אותך?! אנחנו המשפחה שלך! אתה לא צריך להפנות לנו גב!"

"אני לא מפנה לכם גב!" עניתי לו. הוא אח שלי. אמנם הוא לא מקור גאווה, אבל הוא ואחותי הם כל מה שיש לי עכשיו.

"אם כבר, אתם אלה שלא אוהבים אותי!" צעקתי לו.

"אתם? אתם? קודם כל, אלה רק אני ואריאנה, והיא לא מקבלת החלטות כאלה אז אל תכניס אותה בזה. ועכשיו, בקשר אליי, אתה לא תגיד לי את מי אני אוהב ואת מי לא! אח שלי, המקור לגאווה משפחתית, בכל תקופת לימודיי בהוגוורטס רק אומרים לי כמה שאח שלי מוצלח. אתה אומר לי שאני לא אוהב אותך?"

"רואה? אתה רק מקנא בי! אתה בעצמך אמרת את זה!" עניתי לו. הוא מעריך אותי רק כי בהוגוורטס מעריכים אותי? איזו חוצפה!

"אתה אח שלי, אלבוס. אני ואריאנה, האחים שלך, אבודים בלעדיך. ואל תגיד שזו אהבה התלויה בדבר, כי אנחנו נולדנו לאותם הורים ואנחנו ביחד בבוץ הזה, וזו האחריות שלי ושלך לחלץ אותנו ממנו ולעזור אחד לשני, ובמיוחד לאריאנה. אז תתחיל לאהוב אותנו! תשלח לנו מבטים כמו שאתה שולח לגרינדלוולד שלך. אולי אני אתחיל לקרוא לך 'אל' כדי שתעשה את זה?!"

מה? מבטים? הוא אמר שאני... איך הוא...?

"על איזה מבטים אתה מדבר?" שאלתי אותו.

"אויש, אתה חושב שאני לא רואה?!" הוא צעק, "מה, עשו אותי באצבע?! כי אם כן אז גם אותך! אותם הורים יש לנו, לא כמו גלרט הזה שהוא קצת עושה לך עיניים ואתה ישר מספר לו על אריאנה!"

"אני לא סיפרתי לו על אריאנה!" שיקרתי.

"אני ואריאנה שמענו אותך מספר לו כשחזרנו מהטיול," אמר אברפורת', "אמא השביעה אותנו לא לגלות. אתה הפרת את השבועה של אימא! היא כבר לא פה כדי לתקן את זה, אתה כבר ילד גדול, תריך להפעיל שיקול דעת ולא לתת לכל מניאק להכתיב לך איך לחשוב! ממתי אתה חושב על 'למען טובת הכלל'?! ממתי אתה שואף להנהגה?! אני חי איתך כל החיים שלי, ועד עכשיו רק עסקת במחקר ופיתוח מדעי ותיאורתי! מה לך ולהנהגה?! הוא כישף אותך? גרינדלוולד הזה עשה עליך אימפריוס?!"

למה הוא אומר דברים נוראיים כאלה? גלרט הוא לא כזה. אף אחד לא יפגע בכבוד שלו ואני מוכן להילחם על זה. שלפתי שרביט ודחקתי את אברפורת' לפינה.

"תיקח את זה בחזרה!" אמרתי לו, "קח בחזרה את מה שאמרת!! אף אחד לא יגיד דברים כאלה על גלרט! הוא האדם הכי טוב שהכרתי, והיית מת להיות כמוהו חתיכת קנאי מסריח!"

"אז מה תעשה?" שאל אברפורת', "מה תעשה? תהרוג אותי? בבקשה! תהרוג אותי! נראה אותך מצליח לטפל באריאנה וגם להיות הפודל של גרינדלוולד באותו זמן, אם אריאנה לא תמות תוך יום כי לא יהיה מי שיטפל בה! בכלל לא אכפת לך מאיתנו!"

"שקרים!" צעקתי והצמדתי את השרביט לרקה שלו. אברפורת' בלע רוק.

"אני לא מפחד, אלבוס," אמר אברפורת', "לי אין מה להפסיד. אבל כשאני רואה אותך מתנהג ככה אני רואה שהוא שינה אותך. הוא משפיע עליך. אם הוא באמת אהב אותך כמו שאתה מאוהב בו-"

"אני לא מאוהב בו!!" צעקתי, "תפסיק להגיד את זה! אני לא הומ-"

"אין שום בעיה בזה שאתה מאוהב בו," אמר אברפורת', והפעם הוא היה זה שדיבר בקול שקול. מפתתיע מה שאנשים יכולים לעשות כשמוצמד להם שרביט לרקה.

"לא זו הבעיה שאני רוצה לדבר איתך, אלבוס. אני רק מפחד שאדם כזה, שהיה כל כך נואש לדעת את הסוד של אריאנה, שגורם לך לחשוב על רעיונות אנטי מוגלגיים ושגורם לך להרוג אותי, אני מפחד שאולי הוא רק משחק בך..."

"הוא מה?" שאלתי, מבולבל.

"אולי הוא רק רוצה להשתמש בך למטרות שלו, ראה מישהו שמאוהב בו, החליט קצת לשחק לו ברגשות ו-"

"תפסיק עם זה! זה לא נכון! אני ראיתי שזה לא נכון! ראיתי על העיניים שלו!" צעקתי, "קח את זה בחזרה!"

נעצתי את השרביט כל כך עמוק בראש של אברפורת', אבל לא היה לי האומץ לעשות את הצעד הבא. בסופו של דבר, הוא אח שלי.

אברפורת' נאנח. "בשביל מה אני מתאמץ בשבילך? יודע מה? לך תזדיין!" הוא העיף את היד שלי והשתחרר בקלות מהאחיזה שלי, דוחף אותי ממנו. ככה זה, בזמן שאני שקדתי על לימודיי הוא התחזק פיזית.

"אל תדבר אליי ככה! אני האח הגדול שלך!" עניתי לו.

"לך תזדיין אתה והגרינדלוולד שלך! רוצה להיות איתו? תהיה איתו! אחר כך אל תבוא אליי בטענות שהוא יפגע בך!"

"סתום את הפה!" צעקתי עליו.

"אהההה!!!!" נשמעה צרחה מקפיאת דם, וקירות הבית רעדו. גם אברפורת' וגם אני ידענו מה המשמעות של זה.

"אריאנה!" אמרנו כשהבטנו זה בזה. רצנו לחדרה של אריאנה, אבל כשפתחנו את הדלת אריאנה לא הייתה שם. רק האובסקורוס שלה. עננה שחורה ומרושעת.

"אריאנה! לא תחזרי!" צעקתי, "בבקשה!"

"אוי, אין לך את הגישה שלי, אתה תבוא אליה בהתנשאות," אמר אברפורת', נכנס לחדר וסגר את הדלת, משאיר אותי בחוץ. שמעתי אותו מדבר אליה בקול מרגיע. לאחר כמה דקות של המתנה מתוחה הוא יצא משם, מיוזע, ועל רצפת החדר ישבה אריאנה.

"היי," חייכתי אליה ונופפתי לה.

"אלבוס?" היא שאלה אותי, "אתה יכול לבוא רגע?"

הבטתי באברפורת' לאישור והוא הנהן אליי. נכנסתי לחדר והתיישבתי על הרצפה, לידה.

"מה אברפורת' אמר לך?" שאלתי אותה, "משהו רע?"

"אברפורת' אמר לי שאתה והוא רבתם וזה היה הרעש," היא אמרה. מה עוד הוא סיפר לה? האם הוא מסית אותה נגדי? ידעתי! המשפחה שלי פונה נגדי! עוד רגע אשאר לבד בעולם, אצל מי אוכל למצוא נחמה? האם גלרט יוכל לקבל אותי?

זהו, גלרט... כשאברפורת' יסית את אריאנה נגדי, ואני בטוח שזה יקרה, אני אהיה עם גלרט. יחד ננדוד בעולם, ויחד נשליט סדר עולמי חדש.

"על מה רבנו, אריאנה? מה הוא סיפר לך? עני לי!" צעקתי.

"אל תלחץ עליה!" צעק אברפורת'.

עלו דמעות בעיניה של אריאנה והיא נשמה עמוק.

"לא, לא אריאנה, לא, בבקשה," אמרתי במהירות, "תרגעי, בבקשה..."

אריאנה נשמה עמוק ונרגעה.

"הוא אמר לי שרבתם אם להוציא אותי לטיול בצהריים או בלילה," היא אמרה.

"ו...?" האצתי בה. הוא סיפר לה על גרינדלוולד?

"וזהו," היא משכה בכתפיה, "אברפורת' דואג לי כל כך. אבל אני חייבת לבקש ממך משהו."

"מה?" שאלתי אותה. מה היא רוצה?

"אל תריבו," היא אמרה, "אל תצעקו. כשאתה ואברפורת' צעקתם ככה זה... זה עשה לי רע, אתה יודע... ואז אני..."

נעמדתי.

"אני מבין, אריאנה, תודה," אמרתי לה ויצאתי מהחדר, סוגר את הדלת אחריי.

"אני הולך לישון, אברפורת'," אמרתי לו. הוא תפס ביד שלי ולא נתן לי ללכת.

"חכה," הוא אמר.

נאנחתי. "אם אתה חושב שאני אתנצל בפניך או משהו, אז אתה טועה, כי אתה זה שצריך-" התחלתי לומר, אבל אברפורת' הניד בראשו בנחרצות.

"אין לי כח לקרבות אגו וכל הבולשיט הזה," הוא אמר, "אנחנו חיים בתקופה קשה למשפחה שלנו, אלבוס. שלושה אחים, כשאחד מהם מנותק מהמשפחה במיוחד כשהפר את השבועה האחרונה שנשבע לאימא שלו, אחד הוא תלמיד תיכון בעייתי עם הפרעות ואחת היא אובסקורלית זה לא משפחה שיכולה להסתדר לבד אם אנחנו לא מגובשים אז אל תזיין את השכל על התנצלויות כי אין לנו זמן וכוח. אנחנו לא חשובים מספיק כדי שבכלל יהיה לנו אגו. לכן, לטובת המשפחה, מחר אתה לא תיפגש עם גרינדלוולד. מחר אתה נשאר איתי ועם אריאנה לפיקניק בגינה האחורית כדי להציל את מה שאפשר מהמשפחה הזאת. וסליחה אם פגעתי ברצון של הוד מלכותו לקריירה מפוארת תוך כדי הזנחת המשפחה שנשחבת לאות קלון בקהילת הפלצנים שלך!"

"אבל קבעתי עם גלרט," אמרתי. איך אני אבריז לו מהפגישה מחר? אחרי שדיברנו בגלוי לב גדול כל כך? רק שלא יחשוב שאני לא אוהב אותו... שאני שונא אותו...

"לא אכפת לי! תדאג קצת למשפחה המסכנה שלך! אם אנשים בחוץ היו יודעים עלינו הם לא היו סולדים ממך בגללנו אלא בגלל היחס שאתה נותן לנו, חתיכת חרא!" צעק עליי אברפורת'.

"באיזו זכות אתה קורא לי-?" התחלתי לומר, אבל הוא המשיך בשלו.

"אתה מתנהג כמו אידיוט מוחלט! ולחשוב שאתה עוד האח החכם במשפחה! אתה נותן לגרינדלוולד שלך יותר מדי חשיבות, הוא בסך הכל מישהו שבתחולדה הכירה אותו לך כדי שלא תהיה עצוב, לא כדי שתצרח את השם שלו ברחבי מכתש גודריק כמו סמרטוט!"

"הוא לא שמע אותי!" עניתי לו.

"הו, הוא ועוד איך שמע אותך, הוא רק רצה שתביך את עצמך ורצה לשמוע את השם המכוער שלו עולה על השפתיים שלך רק כדי להרגיש עליון! אתה כזה תמים, אלבוס, וזה רק עניין של זמן עד שהוא יתקע לך את הסכין בגב ויסובב אותו בשלוש מאות שישים מעלות. וזה יהיה כואב. מעכשיו ועד מחר בבוקר אני שומר עליך שלא תצא מהבית ותברח לגרינדלוולד שלך, ברור?! לילה טוב!"

הוא דחף אותי לחדר שלי, סגר את הדלת והחלונות וצעק "קולופורטוס!". הדלת והחלונות ננעלו ורק הוא יכול לפתוח אותם בעזרת קסם.

אני מכיר את גלרט שלי. הוא ידאג לי. מחר הוא יבוא לפה, יחפש אותי ויוציא אותי מהגיהנום הזה, כי הוא היחיד שבאמת אוהב אותי. לו אברפורת' באמת היה אוהב אותי הוא היה נותן לי ללכת לגרינדלוולד ולא היה כולא אותי.

אין ספק שמחר יהיה יום משמעותי. אבל עכשיו? עכשיו מעונן...

הפרק הקודם		הפרק הבא