הקיץ האחרון

בס"ד

שמתם לב שהשמות של הפרקים זה שמות של שירים ישראלים שמתאימים לפרק?

באותו ההלילה חלמתי חלום מתוק. אני הייתי שם. גלרט היה שם. היינו קרובים אחד לשני, שני נערים בני שבע עשרה. ישבנו אחד ליד השני ככה שהירך שלו התחככה בשלי, וזה היה כל כך נעים.

כשהתעוררתי הלב שלי עמד לפרוץ מבית החזה. עצמתי את עיניי, עדיין שוכב במיטתי. דמיינתי את הריח שלו. אני אוהב אותו.

הזדקפתי במיטתי ברגע שחשבתי את זה. זה הרי גלוי כל כך, בדיוק כמו שנים עשר השימושים השונים לדם דרקון. זה ברור כמו השמש הזורחת מהתחת של אברפורת'. גלרט. אני אוהב אותו.

פשטתי את הפיג'מה ונעמדתי מול המראה, עירום. הבטתי על גופי, כל סנטימטר וסנטימטר בו. ידעתי שמי שהגוף הזה שייך לו, כלומר אני, מצא את נפשו התאומה. אני ראוי לגלרט, וגלרט ראוי לי. גלרט ראוי להכיר כל פינה בגוף הזה. מהעיניים הכחולות שלי, דרך האף, לזיפים שכבר החלו להיות צפופים על סנטרי, זרועותיי, חזי וגבי, וגם איזור החלציים ורגליי. כולם מוקדשים לגלרט. מעניין אם גם הוא עושה את זה עכשיו, נעמד לו מול המראה. צמרמורת נעימה דיגדגה אותי מעצם המחשבה הזאת. אני מאמין שגלרט אוהב אותי באותו האופן שאני אוהב אותו... אני מקווה. לא סתם שנינו שואפים להקים יחד עולם חדש למען טובת הכלל. שנינו שואפים גם לחיות זה עם זה.

התלבשתי במהירות וניגשתי לפתוח את דלת חדרי, אבל היא הייתה נעולה.

"אלוהומורה!" ניסיתי. הדלת עדיין לא נפתחה.

אברפורת'.

הוא נעל אותי שם אתמול. מה הוא חושב לעצמו? שאני לא אצליח לפרוץ את החדר שלי? אני הרי חזק יותר ממנו.

"אלבוס!" שמעתי את ברפורת' צועק לי מלמטה, "אני שולח לך ארוחה לחדר!"

על שולחני הופיעה ארוחת הבוקר שאברפורת' בישל לי. נו טוב, לפחות לזה הוא דואג. הלב שלי, שרק לפני כמה דקות איים לפרוץ מבית החזה, הרגיש כל כך כבוי עכשיו. אני חייב לראות את גלרט היום! הוא מחכה לי!

אכלתי את ארוחת הבוקר במהירות ובחוסר תיאבון. עכשיו רק נשאר להודיע לגלרט איכשהו שאני כלוא פה. טוב, הוא בטח יבוא הנה... רק שלא יכעס...

דפיקות על חלוני הקפיצו אותי ממקומי בבהלה. זה גלרט? האם הוא מצליח לפרוץ מבחוץ?

ניגשתי לחלון. לא הייתי יכול לפתוח אותו, כי אברפורת' נעל אותו, ולכן ליבי נחמץ כשראיתי את הינשוף של בתחולדה מנסה להיכנס. זיהיתי את כתב ידו של גלרט על המעטפה. היה כתוב שם "אלבוס," כשהאות סמ"ך הייתה בצורת לב.

גלרט שלח לי מסר ולא יכולתי לקרוא אותו! נאנחתי מתסכול והשבתי לינשוף במשיכת כתפיים. הלוואי שהייתי יכול לפתוח את החלון ולקרוא את מה שגלרט כתב לי...

הינשוף עף משם, חוזר ליעדו כנראה. מחלון חדרי יכולתי לראות את גלרט יוצא מביתה של בתחולדה ומקבל את פני הינשוף. הוא נראה מבולבל. גלרט המסכן. רציתי להיות שם לצידו ולחבק אותו.

גלרט החל לרוץ לעבר הבית שלי. כן! הוא יציל אותי וישחרר אותי מכלאי! יכולתי לשמוע אותו דופק על דלת הכניסה לבית, ושמעתי את אברפורת' פותח.

"שלום," שמעתי את אברפורת' אומר, "אפשר לעזור לך?"

"איפה אלבוס?" שמעתי את גלרט שואל בנחישות.

"על מה אתה מדבר?" שאל אברפורת'. למה הוא לא נותן לגלרט להגיע אליי?

"אני כאן!" צעקתי בתקווה שגלרט ישמע אותי.

"אלבוס דמבלדור, האח החכם של המשפחה הזאת," עקץ גלרט. יופי. הוא יראה לאברפורת' מה זה.

"על מה אתה מדבר?" החל אברפורת' לנאום, "אלבוס לא רוצה לראות אותך. עכשיו לך מכאן."

שקרן! לו רק הייתי יכול לצאת משם...

"מה? מה פתאום? אלבוס לא יאמר דבר כזה," אמר גלרט, "תן לי לעבור."

"הוא אמר לי מפורשות שהוא לא רוצה לראות אותך יותר בחיים שלו," שיקר אברפורת', "הוא שונא אותך. עכשיו עשה לנו טובה ותחזור לחור המזרח אירופאי שממנו באת."

"תן לי להיכנס," ביקש שוב גלרט. איך הוא שומר על קור רוח...

אני לא יכול לשמור על קור רוח.

"גלרט! אני כאן!" צעקתי במלוא גרוני, "בחדר למעלה! כלוא!"

"אלבוס!" צעק גלרט. הוא שמע אותי.

"אני מבקש ממך לצאת," אמר אברפורת' לגלרט.

"תשחרר את החבר שלי!" דרש גלרט, "זה לא בסדר שאתה כולא אותו שם!"

"מה שלא בסדר זה שאתה משחק בלב של אח שלי!" ענה אברפורת'.

"על מה אתה מדבר?" נחרד גלרט. אברפורת' הזה... איזה בושות. רק שגלרט לא יכעס עליי...

"לך מכאן או שאני מפעיל קללה," אמר אברפורת' שכנראה שלף שרביט.

"אקספליארמוס!" גלרט שאג, "ובפעם הבאה זה יסתכם במשהו יותר גרוע..."

שמעתי את גלרט עולה במדרגות לעבר חדרי. "אלוהומורה!" הוא צעק והדלת נפתחה. כנראה הוא עשה זאת בשרביטו של אברפורת'.

"גלרט!" צעקתי. ראיתי אותו רץ לעברי, עיניו בורקות בהקלה. גם אני רצתי לעברו, ידיי מושטות.

"אל!" הוא צעק. נפגשנו והתחבקנו, ונישקתי את שפתיו בעוז. לא היה אכפת לי איך הוא או אל יגיבו. אני אוהב אותו, ואני רוצה שידע את זה.

גלרט התנתק. "אל," הוא צחקק וחיבק אותי. הוא הצמיד את הראש שלו לשלי.

"גלרט," לחשתי באזנו, "אני אוהב אותך. אני כל כך אוהב אותך."

הרגשתי כאילו רק אני והוא נמצאים שם. כאילו רק אני והוא קיימים בכל העולם. הדבר היחיד שהיה חשוב לי זה גלרט.

"אל, אני..." גלרט לא מצא מילים בפיו.

"אלבוס!" צעק אברפורת' ואני וגלרט הפסקנו להתחבק.

"אלבוס! מה אתה עושה?!" הוא צעק מתחתית המדרגות.

"מה הבעיה?" שאלתי את אברפורת'.

"אלבוס, אתה לא מבין? גרינדלוולד מנצל אותך בשביל המטרה המרושעת שלו! מה הבעיה למצוא איזה קוסם גאון, לגרום לו להתאהב ולעשות את כל מה שגרינדלוולד רוצה? אתה קרבן, אלבוס! תתעורר!"

"תסתום את הפה!" צעקתי וירדתי במדרגות לעברו, "זה לא נכון! נכון שזה לא נכון, גלרט?"

גלרט ירד אחריי במדרגות. "ברור שזה לא נכון..." הוא אמר.

"אה, כן? אז למה, כשאלבוס, ברגע נדיר של גילוי לב, מנשק אותך ואומר לך שהוא אוהב אותך, אתה לא מחזיר לו באותו מטבע?" הוכיח אותו אברפורת'.

"מה זה קשור? אולי הוא לא מרגיש מוכן," עניתי.

"אל תענה במקומו!" צעק אברפורת', אדום מעצבים, "בשביל המשפחה הזאת, בשביל אריאנה, תתפכח כבר!"

"אם באמת אריאנה הייתה חשובה לך," אמרתי, "היית תומך ברעיונות שלי ושל גלרט. זה למענה."

"ממתי לך אכפת מאריאנה? אתה רק רוצה לשלוט! ועכשיו מצאת מישהו מטורף יותר ממך!" צעק אברפורת', "ואנחנו בכלל לא אמורים לדבר על אריאנה!"

"אנחנו עושים את זה לטובתה, אברפורת'," אמר לו גלרט.

אברפורת' בלע רוק והסתכל עליי בחוסר אמון.

"איך אתה בכלל נותן לו לדבר על אחותנו?!" אברפורת' הזדעזע, "באיזו זכות בכלל סיפרת לו?!"

"אתה אל תתערב לי בחיים ובמה שאני אומר!" צעקתי, "אמא כבר מתה ונאי ראש המשפחה הזאת!"

"אז למה שלא תתנהג כמו אחד כזה?!"

"זה מה שאני עושה! אני עוזר לאריאנה!!"

"אתה לא יודע כלום על אריאנה! כלום!"

"למה שפשוט לא נשאל את אריאנה?" הציע גלרט.

אברפורת' התקרב לגלרט בצעדים מדודים.

"גלרט, תיזהר," לחשתי אליו.

גלרט הביט בי באותה שנייה שבה הזהרתי אותו. אברפורת' ניצל את ההזדמנות וחטף את השרביט שלו מגלרט.

"אתה לא תגיד לי מה לעשות עם אריאנה! אִימְפֶ‏דְיִמֶ‏נְטָ‏ה!"

גלרט נפל על הרצפה. "אתה לא קיללת אותי עכשיו," הוא אמר בקול אפל.

"בואו נירגע, כולם," אמרתי.

"אתה מבין, אל?" אמר גלרט, "אח שלך מקנא בהצלחה שלי- אממ.. שלך, והוא מנסה להכשיל אותי! לאנשים כאלה אין מקום בעולם החדש שלנו! אינקרצרוס!"

"פרוטגו!"

"שתק!"

"אינסנדיו!"

"ריקטומסמפרה!"

"די! פרוטגו טוטאלום!" צעקתי ולחש מגן בלתי נראה הפריד אותם מהדו קרב שהתפתח שם, "אתם השתגעתם לגמרי! אנחנו רוצים לפעול למען טובת הכלל!"

"אז אך להרוג אותי עוזר לכלל? אני לא חלק מהכלל?" שאל אברפורת', מנגב שובל של דם שזלג משפתיו.

נאנחתי. "דיפינדו!" כיוונתי את שרביטי לעברו והקרב המשולש התחדש.

"קרושיו!"

"שתק!"

"אבדה קדברה!"

"אהההההה!!!!!!"

עננה שחורה עטפה אותנו והרגשתי שאין לי אוויר. כוח אפל מאוד חנק אותי, כוחו של האובסקורוס.

"אריאנה!" צעקנו שלושתנו.

"חייבים להרגיע אותה!" צעק אברפורת'.

"השתגעת?! חייבים לנטרל אותה! היא מסוכנת!" צעק גלרט.

"גלרט! זו אחותי!" הגנתי עליה.

"והיא מנסה להרוג אותך!" הוא אמר, "למען טובת הכלל, אלבוס! לטובתך!"

"אתה לא תגיד לי מה טוב לאח שלי!" התעצבן אברפורת' וכיוון כדי להרוג, "אבדה קדברה!"

"אבדה קדברה!"

"שתק!"

"אבדה קדברה!"

"אקספליארמוס!"

מהר מאוד הקרב התקדם ללחשים אילמים. סילוני אור ניתזו לכל עבר.

.

.

.

.

אריאנה נראתה כל כך שלווה כשהיא שכבה לה דוממת באמצע הסלון.

"אובסקורל שמובסקורל... היא בת אדם..." מלמלתי והבטתי בגלרט. הוא נראה כל כך מפוחד.

"אל..." הוא מלמל, "אלבוס..."

המשכתי להביט בו. אני לא בטוח מה בדיוק היה המבט בעיניי, אבל גלרט נמלט משם ולא ראיתי אותו עוד בקיץ הזה.

"איזו טרגדיה," התייפחה בתחולדה, "קודם קנדרה, ועכשיו אריאנה... אוי, ילדים מסכנים שלי," היא מיררה וקוננה, "איך זה קרה?"

הרגשתי גוש חונק את גרוני. הבטתי באברפורת'. מה עובר לו בראש? בטח לא אכפת לו שאריאנה מתה. בטח הוא שמח לאידי על כך שגלרט ברח והשאיר אותנו להתמודד עם ההשלכות. מה זה אומר? וא מעולם לא אהב אותי?

אברפורת' הביט גם הוא בי. "הוא לא ראוי לך," הוא אמר, "תראה מה הוא גרם לנו לעשות."

"זה הכל באשמת..." התחלתי לומר וקרסתי אל מול הקרב הפתוח.

"זה הכל באשמתו, אלבוס," נידב אברפורת' את האחריות, "בגלל הרעיונות המטורפים שלו. הוא אלים ומטורף ומסוכן, והוא גאון. לכן נפלת במלכודת שלו."

"אתה מנקה את עצמך מאחריות," אמרתי, "אם לא היית עצר אותו בכניסה לבית..."

"אז היינו במצב הרבה יותר גרוע, חתיכת חצוף," אמר אברפורת' ובלי יותר מדי דיבורים הרגשתי את אגרופו מוטח בפניי.

ואז הכל השחיר.

הפרק הקודם