הרוס אותי

הקדמה

נורתי.

ו, מסתבר, פצע מכדור זה אפילו יותר לא נעים משדמיינתי.

העור שלי קר ולח ודביק: אני נותן לעצמי משימה לנשום. העינויים נוהמים בידי הימנית וגורמים לי לקושי להתפקס. אני צריך למחוץ את עיניי הסגורות, לחרוק את שיניי, ולהכריח את עצמי להעניק תשומת לב לדברים.

בלתי ניתן לעמוד בכאוס.

כמה אנשים יורים ויותר מדי מהם נוגעים בי, ואני רוצה שהידיים שלהם יזוזו.

הם ממשיכים לירות "אדוני!" כאילו הם עדיין מחכים שאתן להם פקודות, כאילו אין להם שום רעיון מה לעשות ללא ההוראות שלי. ההבנה מתישה אותי.

"אדוני, האם אתה שומע אותי?" עוד בכי. אבל הפעם, קול שאיני מתעב.

"אדוני, בבקשה, האם אתה יכול לשמוע אותי-"

"נורתי, דליו," אני מצליח לומר. אני פוקח את עיניי. מסתכל לתוך עיניו הרטובות. "לא נהפכתי לחירש."

הרעש נעלם באחת. החיילים השתתקו. דליו הסתכל עליי. מודאג.

נאנחתי.

"קח אותי חזרה," אמרתי לו, דעתי מוסכת בקצת. העולם היטלטל ועמד דומם והכל ביחד."תתריא שאצטרך עזרה רפואית ושהמיטה שלי תצטרך להיות מוכנה לפני שנגיע. בינתיים, עטוף את זרועי והמשך להפעיל לחץ ישר על הפצע. הכדור נשבר או העצם, וזה דורש ניתוח."

דליו לא אמר דבר למשך רגע ארוך מדי.

"טוב לראות שהכל בסדר איתך, אדוני." הקול שלו היה עצבני, רועד. "טוב לראות שהכל בסדר איתך."

"זו הייתה פקודה, סגן."

"כמובן," הוא אמר מהר, ראשו שחוח. "בהחלט, אדוני. איך אני אמור להדיך את החיילים?"

"מצא אותה," אמרתי לו. נעשה קשה עבורי לדבר. לקחתי נשימה קטנה והרצתי את היד הרועדת שלי על מצחי. הזעתי בדרך מופרזת.

"כן, אדוני." הוא זז כדי לעזור לי לקום, אבל תפסתי את ידו.

"דבר אחד אחרון."

"אדוני?"

"קנט," אמרתי, הקול שלי מחוספס עכשיו. "וודא שהם ישמרו אותו חי עבורי."

דליו הסתכל למעלה, עיניו רחבות. "טוראי אדם קנט, אדוני?"

"כן," החזקתי במבטו. "אני רוצה להתעסק איתו בעצמי."

		הפרק הבא