הרוס אותי

דליו עומד במרחק כף רגל ממיטתי, הלוח בידיו.

הוא המבקר השני שלי הבוקר. הראשון היה מהחובשים, שהיה מאושר שהניתוח הלך טוב. הם אמרו שככל שאשאר יותר זמן במיטה השבוע, הסמים החדשים שהם הביאו לי אמורים להאיץ את תהליך החלמתי. הם גם אמרו שאני צריך לחדש את עשיית הפעילויות היום יומיות שלי די בקרוב, אבל לפחות לעוד חודש עליי ללבוש את המתלה הזה.

אמרתי להם שזו הייתה תאוריה מעניינת.

"המכנסיים שלי, דליו." אני מתיישב, מנסה ללמוד את ראשי למרות הבחילה שגורמים הסמים החדשים. ידי הימנית למעשה חסרת שימוש עבורי עכשיו.

אנעי מרים את מבטי. דליו בוהה בי, בלי למצמץ, התפוח של אדם קופץ בגרונו.

החנקתי אנחה.

"מה זה הדבר הזה?" השתמשתי בידי השמאלית כדי לייצב את עצמי כנגד המזרן ולהכריח את עצמי להזדקף. זה דרש כל אונקייה של כוח שרק נשארה לי. נצמדתי אל מסגרת המיטה. נפנפתי את מאמציו של דליו לעזור. עצמתי את עיניי בתשישות מהכאב והסחרחורת. "ספר לי מה קרה," אמרתי לו. "אין שום מטרה להעלים בשורות רעות."

קולו נשבר פעמיים כשאמר: "טוראי אדם קנט ברח, אדוני."

עיניי הבזיקו בלבן כואב ומסחרר מאחורי עפעפיי.

לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להריץ את ידי הטובה בשערי. הוא עבה ויבש ובושל יחד עם מה שנראה דמי היבש. השתוקקתי להכות עם אגרופי בקיר.

במקום זה לקחתי רגע לאסוף את עצמי.

אני פתאום מודע יותר מדי לכל דבר שסביבי, לריחות ולרעשים קטנים של פסיעות מחוץ לחדרי. אני שונא את מכנסי הכותנה הגסה ששמו אותי בתוכם. אני שונא לא ללבושי גרביים. אני רוצה להתקלח. אני רוצה להחליף בגדים.

אני רוצה לכרוך חגורה סביב עמוד השדרה של אדם קנט.

"כיוון," אני דורש. אני זז לכיוון האמבטיה ומתכווץ מהאוויר הקר שמכה את עורי. אני עדיין ללא חולצה. מנסה להישאר רגוע. "תגיד לי שלא הבאת לי את המידע הזה ללא כיוון לאדם קנט."

מחשבותיי הם מחסן של רגשות אנושיים המסודרים בזהירות. אני כמעט יכול לראות את מוחי כפונקציות, מרגיש ושומר תמונות. נעלתי היטב את הדברים שלא שירתו אותי. התרכזתי רק על הדברים שחייבים להעישות: הבסיסים המרכיבים את ההישרדות ומספר עצום של דברים שאני חייב להצליח לעשות במשך היום.

"כמובן," דליו אומר. הפחד בקולו עוקץ אותי במעט חרטה: אני לא מתגעגע לזה. "כן, אדוני," הוא אומר. "אנחנו חושבים שאנחנו יודעים לאן הוא הלך - ויש לנו סיבה להאמין שטוראי קנט וה - והאישה - טוב, עם טוראי קישמוטו לא ברח גם הוא - יש לנו סיבה להאמיטן שהם כולם ביחד, אדוני."

זכרונות. תאוריות. לחישות ורגשות.

שאבתי אותם מצוק.

"כמובן שאתם חושבים." ניענוע ראש. אני מתחרט על זה. אני עוצם את עיניי כנגד חוסר היציבות הפתאומי. "אל תיתן לי מידע שכבר היסקתי בעצמי." אני מצליח לומר. "אני רוצה משהו מוחשי. תן לי רמז מוצק, סגן, או עזוב אותי עד שיש לך אחד כזה."

"מכונית," הוא אומר מהר. "מוכניות דווחה כגנובה, אדוני, והיינו מסוגלים לאתר אותה במקום בלתי מזוהה, אבל אז זה נעלם מהמפה. זה כאילו חדל מלהתקיים, אדוני."

אני מסתכל למעלה. נותן לו את מלוא תשומת הלב שלי.

"עקבנו אחר המסילה שנותרה במכ"ם שלנו," הוא אומר, מדבר רגוע יותר עכשיו. "זה הוביל אותנו למקום מתוח ומבודד. ארץ צחיחה. אבל סרקנו את המקום ולא מצאנו דבר."

"זה משהו, לפחות." שפשפתי את החלק האחורי בצווארי, נלחם בחולשה שאני חש עמוק בעצמותיי. "אפגוש אותך בחדר הל' בעוד שעה."

:אבל, אדוני," הוא אומר, עיניים מאומנות על זרועי, "אתה תצטרך סיוע עם זה - יש תהליך - אתה תידרש לעזרה בהחלמה-"

"אתה מפספס את הנקודה."

הוא היסס.

ואז," כן, אדוני."

נגמר פרק 1.

אשמח לקבל תגובות כדי לדעת אם אנשים בכלל מכירים את נפץ אותי ומעוניינים שאמשיך

יום טוב:)

הפרק הקודם		הפרק הבא