עד שהמוות יפריד

אני רוצה להודות להארי588 על התגובה המשמחת

אשמח לתגובות נוספות

פרק ראשון: מתנת הבכורה

אנטיוכוס ניגב את הבוץ הקר ממצחו, שילוב מגרד של אבק וזיעה ממצחו, והמשיך ללכת.

השמש עמדה באמצע השמיים, מטילה את קרני השמש הבוערות שלה במיקוד חסר פשרות. עננים כמעט לא נראו בשמיים ואלו שכן היו עננים דקים שלא הטילו שום צל. ראשו כאב, ושפתיו היו מבוקעות מהיובש.

הוא הלך בדרכים כבר יומיים מאז קיבל את מתנתו, וניפרד מהאחים שלו ועדיין לא ניתקל במקום ישוב. הוא כן ניתקל בעובר אורח אחד או שניים, אך לא במגורים ואנשים רבים.

הוא ישן בצד הדרך, מתעטף בגלימתו הדקה, ואכל מחיות שהצליח לצוד בעזרת קסמיו. גבו כאב מהשכיבה בצד הדרך והיה לו שיעול טורדני, עקב התכסות רק בגלימה דקה בלילות הקרים. הוא התגעגע לחברת אנשים, לדבר איתם לצחוק איתם ולהתגאות בפניהם.

הוא גם התגעגע למיטה נוחה, אח בוערת ואוכל אמתי. בקיצור הוא התגעגע לציביליזציה.

"אולי הייתי צריך להמשיך עם איגנוטוס וקדמוס?" חשב בלבו אנטיוכוס. המחשבה הציקה לו כבר זמן רב, אך הוא לא נתן לה להטריד אותו, ופשוט דחק את המחשבה למגירה נעולה במוחו. הוא יתמודד עם המחשבה יותר מאוחר, החליט. הוא לא הולך לרדת מכבודו ולוותר לקדמוס על שהעליב אותו או איגנוטוס שניסה להתערב, לא לא בהחלט לא, יש לו כבוד והוא לא הולך לוותר עליו.

הוא שלף את המימייה הגדולה העשויה פרוות אריה הפורטיאויין  והטה אותה, מתאמץ להוציא מים ממעט הטיפות שנשארו.

כשנוכח לדעת שכל המים נגמרו, החליט האח לבדוק את המתנה שלו. הוא שלף את השרביט היפיפה, עץ במבוק כהה ארוך במקצת ובעל דוגמאות מורכבות. "אגומנטי" צעק ונופף בשרביטו בתנועה מסובכת לעבר המימייה. המימייה התמלאה מיד במים צוננים וצלולים בקול פכפוך של נחל. אנטיוכוס לגם לגימה מהמים ונהנה מכול רגע. המים היו מתוקים ומרגיעים, ולגימה אחת הספיקה להרוות את צימאונו הרב.

הוא חייך ושמח שוב על הרעיון הגאוני שבחר כמתנה מהצל השחור, המוות.

אחיו בחרו בטיפשות, מי רוצה להחזיר את המתים? עדיף בהרבה להיות אלוף בכישוף, ובהחלט זה עדיף על גלימה בלויה להתגנבויות.

הוא המשיך ללכת, נותן לשמחה לבעור בו ולתת לו כוחות חדשים להמשך ההליכה בשממה.

הוא צעד זמן רב ולבסוף ראה לפניו במרחק עשן, וכמו שאביו אומר "איפה שיש עשן יש אש, ואיפה שיש אש יש חיים".

לפתע עבר מולו עובר אורח בגלימה בלויה ומצנפת שהגנה עליו מפני אור השמש השוקעת.

האח רצה לבדוק שבאמת יש מקום יישוב בהמשך, לכן הוא פנה אל עובר האורח בדיוק כשעבר על פניו ואמר בנעימות "יש עיירה פה קרוב, נכון?".

"כן, למה?" שאל עובר האורח בקול של אדם שעייף מין החיים.

"אני מחפש מקום יישוב כבר ימים. תודה אדוני" אמר האח והמשיך ללכת, תוהה על קנקנו של האיש שעבר על פניו.

הוא אסף כוחות, לגם לגימה נוספת מהמים הקרים וצעד לעבר העשן, שמח על ההזדמנות להיכנס למקום יישוב, לדבר עם אנשים, לאכול ולישון כמו שצריך וכמובן להוכיח את יכולות המתנה שלו שהתחבבה עליו מאוד.

בשעת ערב מאוחרת נכנס האח הבכור לעיירה הקטנה והענייה.

הרחובות היו שוממים, המרצפות היו ישנות וסדוקות, והבתים היו ממש במצב בכי רע. הקירות התקלפו, הבתים נטו על צידם והגגות היו שבורים.

האח נגעל מין המראות והלך לחפש אוכל ומקום לינה איכותיים כמה שאפשר.

הוא הלך ברחוב הראשי וחיפש משהו שיהיה מספיק איכותי בשבילו, ולבסוף נתקל בשלט גדול עשוי עץ ועליו היה כתוב באותיות דהויות "חמישה ינשופים: פונדק איכותי לקוסמים".

האח ששמח שהגיעה לעיירת קוסמים נכנס דרך דלת אלון עבה לפונדק ההומה.

החדר היה ישן ומאובק והריח מזיעה ויין זול, והיה מלא רעשים ודיבורים, מריבות קולניות, פטפוט בין נשים ואפילו נהמה של טרול הרים.

האח התיישב על דלפק העץ הישן ליד טרול ההרים, מעקם את אפו לנוכח הריח הנורא של הטרול. "מה בכלל יש לטרול הרים לחפש כאן?" חשב האח.

הוא חיפש את אחראי הפונדק ולא ראה אותו בשום מקום אבל מה שכן, הוא היה יכול להישבע שראה קן של דבורים בצד החדר על יד ארון הגלימות.

לבסוף הופיע מולו יצור מוזר בצבע כתום, עיניים ענקיות שהתבוננו בו בחוכמה ואוזניים חדות ואמר "מה אתה צריך?".

האח ענה "אני מחפש את האחראי".

"זה אני" ענה היצור בקול משועשע כרגיל לבלבול ועיניו התרחבו אפילו עוד.

"אני רוצה בשר היפוגריף וסלעיות פונגה ברוטב שולוש וגם בקבוק ויסקי אש" אמר האח בטון תקיף.

"מיד. רק לשאול, תרצה גם מקום לינה?" שאל היצור בטון נעים ועיניו התקבצו במקצת.

"כן" ענה האח קצרות והפנה את מבטו.

הוא חיפש יריב ראוי שמולו יוכיח את כוחו של השרביט שקיבל.

הפונדק היה מלא באנשים, אך הם נראו בורים שבקושי יודעים לכשף משהו, ומעולם לא זכו להשכלת קוסמים ראויה.

לבסוף הגיע האוכל בריח מעורר תיאבון והויסקי אש בבקבוק חם למגע.

האח נטל את בקבוק הויסקי אש, עלה על שולחן במרכז החדר ושלף את השרביט שלו מצמיד אותו לפיו, ואמר "סונורוס".

השרביט השמיע רעש גדול והשתתק.

כול יושבי החדר הפנו את מבטם אליו.

"האם יש כאן מישהו שמומחה בדו קרב?" שאל האח בקול רם, והקהל החל לצחוק בקול רם, חלקם אפילו דפקו על השולחנות. אנשים נראו משועשעים מעצם השאלה כאילו רק טיפש ישאל אותה. האח לא הבין למה הם צוחקים והחליט לחכות ולראות ולנסות לא להראות מטומטם כמה שאפשר.

מולו אנשים פינו דרך לאדם גבוה בגלימה יוקרתית, בגדים יוקרתיים ומבט של עליונות.

האיש לא הלך על הרצפה המלוכלכת אלא ריחף באוויר, על האנשים סביבו נסוך מבט שגבל בין סגידה לפחד כאשר הוא עבר על פניהם.

הוא חייך בשיניים מושלמות ואמר בקול מאנפף "אתה קורא תיגר עלי? על אלוף הדו קרב, אדון הקסם ושליט האזור?".

"לכן הם צחקו" חשב האח.

האח לא פחד מההתנהגות של האיש, שלף את הפקק מבקבוק הויסקי אש בקול פקקה רם, שתה לגימה בקול  שהעניקה לו ביטחון נוסף ואמר בחיוך "ברור".

הפרק הקודם		הפרק הבא