יומני הערפד - הציד

אלנה גילברט עלתה על משטח דשא חלק, והלהבים הספוגים התנודדו מתחת לרגליה. אשכולות של ורדים אדומים ודגולות סגולות נדחקו מן הקרקע, בעוד חופה ענקית תלויה מעליה, מנצנצת בפנסים זוהרים. על המרפסת שלפניה עמדו שתי מזרקות שיש לבנות מעוגלות שזינקו בריסוס של מים גבוה באוויר. הכול היה יפה, אלגנטי, ומוכר.

זה ארמון של בלודדווד, אמר קול בראשה. אבל כשהיתה כאן בפעם האחרונה, היה השדה מלא אנשים צוחקים ורוקדים. הם נעלמו עכשיו, אף על פי שסימני נוכחותם נותרו: משקפיים ריקים זלגו על השולחנות סביב שולי המדשאה; צעיף משי הוטל על כיסא. נעל בודדת עם עקבים גבוהים מונחת על שפת מזרקה. משהו אחר היה מוזר. לפני כן, הסצינה הוסרה על ידי אור אדום אדומה שהאיירה את הכול בממד האפל, הפכה בלוז לסגול, לבנים עד ורוד, ורוד אל צבע הקטיפה של הדם. עכשיו הבהיק אור בהיר מעל הכל, וירח לבן הפליג בשלווה מעל.

לחישה של תנועה באה מאחוריה, ואלנה הבינה בהתחלה שהיא לא לבד אחרי הכל. דמות כהה היתה שם פתאום, מתקרבת אליה. דיימון.

כמובן שזה דיימון, חשבה אלנה בחיוך. אם מישהו עומד להופיע באופן בלתי צפוי לפני שהיא כאן, במה שהרגיש כמו סוף העולם - או לפחות שעה אחרי סיום מסיבה טובה - זה יהיה דיימון. אלוהים, הוא היה כל כך יפה. שחור על שחור: שיער שחור רך, עיניים שחורות כחצות, ג'ינס שחורים ומעיל עור חלק. כשנפגשו עיניה, היא שמחה לראות אותו עד שבקושי הצליחה לנשום. היא השליכה את עצמה לחיבוקו, לפתה אותו סביב הצוואר, מרגישה את השרירים הקשים והקשוחים בזרועותיו ובחזהו.

"דימון, "אמרה, וקולה רועד מסיבה כלשהי. גם גופה רעד, ודיימון ליטף את זרועותיה ואת כתפיה, מרגיע אותה.

"מה זה, נסיכה, אל תטלפני אלי כשאת מפחדת". הוא גיחך לעצלתיים לעברה, ידיו חזקות ויציבות.

"אני חוששת, "ענתה.

"אבל ממה את מפחדת?"

זה הפתיע אותה לרגע. ואז, לאט, והניחה את לחיה על שלו, אמרה, "אני חוששת שזה רק חלום".

"אספר לך סוד, נסיכה, "אמר לתוך אוזנה. "את ואני הדברים היחידים היחידים כאן, זה כל מה שהוא החלום".

"רק אתה ואני?" אלנה הדהדה, מחשבה לא נוחה מציק לה, כאילו שכחה משהו -

או מישהו. כתם אפר נחת על שמלתה, והיא סילקה אותו בהיסח הדעת.

"זה רק שנינו, אלנה, "אמר דיימון בחדות.

"אתה שלי, אני שלך, כבר אהבנו זה את זה מאז תחילת הזמן".

כמובן. זה בטח בגלל שהיא רעדה - זה היה שמחה. הוא היה שלה. היא היתה שלו. הם היו שייכים זה לזה. היא לחשה מלה אחת: "כן".

ואז נשק לה.

אוי לא. אוי לא.

"דיימון". היא התנשמה, מביטה לתוך עיניו בייאוש כשדמעות משלו. "אתה לא יכול להיות כאן, דיימון, אתה ... מת".

"במשך יותר מחמש מאות שנה, נסיכה." דיימון הבזיק לעברה את חיוכו המסנוור. אפר נוסף התפתל סביבם, כמו גשם אפור דק, אותו גוף של אפר אפור נקבר מתחת, עולמות וממדים.

"דיימון, אתה ... מת עכשיו, לא מתת, אבל ... נעלמת".

"לא, אלנה ... "הוא החל להבהב ולהתפוגג, כמו נורה גוססת.

כן, חיבקתי אותך כשמתת... "אלנה התייפחה בחוסר אונים. היא לא יכלה לחוש בזרועותיו של דיימון עכשיו. הוא נעלם באור זוהר.

"תקשיב לי, אלנה ..."

היא החזיקה אור ירח. הכאב נלכד בלבה.

"עלייך לעשות את זה בשבילי, "אמר קולו של דיימון.

"אתה צריך ..."

קולו דעך לקולות הרוח המרשרשים בין העצים.

עיניה של אלנה נפקחו לרווחה. מבעד לערפל היא רשמה שהיא נמצאת בחדר עם אור שמש, ועורב ענקי מונח על החלון הפתוח. הציפור היטתה את ראשה הצדה והשתנקה, מתבוננת בה בעיניים בורקות.

צוננת קרה צנחה על עמוד השדרה שלה. "דיימון?" היא לחשה.

אבל העורב פשוט פרש את כנפיו ועף משם.

		הפרק הבא