הסיפור של אפריל וויזלי.

כן, 

אני יודעת מה אתם חושבים. 

זה עוד סיפור על ילדה קטנה ומסכנה שמצילה את העולם מכוחות הרשע.

אבל לא, טעיתם. 

אצלי זה לא עובד ככה.

קוראים לי אפריל וויזלי, 

וההורים שלי עדיין בחיים. 

אין לי דודים מרושעים, 

ואני לא ענייה.

לא רודפים אותי בבית הספר ומציקים לי. 

אני לא הגיבורה המסכנה שציפיתם אליה.

אני הגיבורה שבגיל ארבע ראתה את בלטריקס לייסטריינג' חוזרת לחיים והורגת את אחיה. כן, בלטריקס הרגה את הוגו. 

היא כמעט רצחה את רוז, אבל אני פשוט זכרתי את הקללה הממיתה שבלטריקס שילחה לאחי, ושילחתי אותה לבלטריקס בחזרה דרך השרביט של אבא שלי. 

וזהו, מאז אני גיבורה גדולה.

אויש, אפשר לחשוב.

ואתם יודעים מה הכי גרוע?

היו לה הורקוקוסים. 

אז יאי, 

כנראה שגם אני אהיה רדופה למשך כל שנות הנעורים שלי על ידי חבורת מטורפים עם שרביטים. 

אבל, בואו נעזוב את החלק הדפוק הזה של החיים הדפוקים האלו, 

ואני אציג לכם את עצמי.

קוראים לי אפריל, כמו שאמרתי. הבת השלישית של רון וויזלי והרמיוני גריינג'ר.

אני בת 11 וחצי, מגיעה להוגוורטס בספטמבר הזה. אחותי הגדולה רוז, מגיעה לאוניברסיטת הוגוורטס, שהארי פוטר- דוד שלי ובמקרה גם מנהל הוגוורטס- פתח. ואחי הגדול, הוגו? הוא מת. אני לא יודעת מה הוא עושה.

ויש כמובן את ליאו. 

הסיפור שלו הכי מטורף. 

אחרי שהוגו מת אמא שלי, הרמיוני, נכנסה לדיכאון עמוק. היא הייתה בטוחה שהדרך היחידה למלא את החור בליבה הוא... עוד ילד. אבל היא לא רצתה לחכות עד שיתבגר והכל. 

אז היא מצאה כישוף מיוחד- כישוף שבו לוקחים כמה חומרים, ביניהם דם של הורה אחד, בשר של ההורה השני, ועצם של קרוב משפחה שנפטר.  ואז לוקחים קצת DNA מאחד האחים, וכעבור 5 חודשים, ישנו אח תאום לאח תורם הDNA. 

אז כן, יש לי אח תאום שנולד 4.5 שנים אחריי. 

אנחנו די דומים. 

לי יש שיער גלי, נוטה למתולתל, מסודר כמו של.. נסיכה, בתכלס. הוא חום-אדמוני. יש לי עיניים כחולות, עמוקות וגדולות כאלה. אני בגובה 4 סנטימטר. טוב, 1.39, אבל מבחינתי זה אותו הדבר. 

לליאו יש שיער גלי, גם הוא חום הדמוני. יש לו בלורית יפה שמכסה את אחת מהעיניים הירוקות היפות שלו. הוא קצת יותר גבוה ממני, ב-5 סנטימטרים. 

ליאו ילד מתוסבך, כמו כל הילדים שנולדו מהכישוף שאמא שלי עשתה. הם פשוט יודעים שהם לא טבעיים. ליאו מאוד פתוח, אבל לפעמים הוא מתבודד לשעות ארוכות ואחר כך חוזר כאילו לא קרה כלום. יש לו רגעים מוזרים ממש וגם התפרצויות זעם מטורפות. מצד שני, ליאו התברך בשני הכישרונות שלו- הומור, ומוזיקה. הוא גיטריסט מעולה, וכולנו צופים לו פוטנציאל כסטאנדאפיסט. 

לי אין הרבה כשרונות. כתיבה, וגם זה בקושי. גם אני מתבודדת רוב הזמן, קוראת ספרים, מקשיבה למוזיקה- רוב הזמן ביטלס- או כותבת פאנפיקים ומוחקת אותם אחרי חצי שעה. גם אני קיבלתי קצת מההומור של ליאו, אבל ברור לכולם שהוא המלך האמיתי. 

-~-

השעה היא 1 בלילה- או לפנות בוקר, תלוי איך מסתכלים על זה. אני וליאו ישנים במיטת הקומותיים שלנו. טוב, ליאו ישן. אני לא. אני לחוצה. ככ. מחר בבוקר אנחנו הולכים לסמטת דיאגון, המקום שאליו אני מלווה את רוז 7 שנים, ובוהה בה מדי שנה מודדת גלימות שמתארכות מדי שנה, בוחנת ספרי לימוד שנהיים עבים יותר ככל שהשנים עוברות, קריסטלים שמחליפים את השחוקים מהשנה הקודמת, מבחנות מבריקות שתמיד נקנות עם המשפט 'אני אדחוף לך פרפר לפה אם תשברי אותן, גמדה.' 

ליאו מתעורר מהאור שהדלקתי כדי לכתוב בך. "ברצינות, אפרילס? שוב היומן הזה?" הוא שואל כשהוא מטפס למיטה העליונה, המיטה שלי. "מה הבעיה בו?" אני מרימה את מבטי ממך. "את בקושי ישנה, אפריל. אנחנו הולכים כל יום לקייטנת המוגלגים המטופשת, ואת תמיד כמעט נרדמת שם. את צריכה לישון." הוא אומר, דאגה בקולו. "לא זכור לי שאני שואלת את דעתך, ליאו." אני אומרת בצורה מגעילה שככ לא הגיעה לו. "לא יזיק אם תגידי תודה מדי פעם. אבל, בחירה שלך למות מעייפות מחר בסמטת דיאגון." הוא מושך בכתפו, כועס, ויורד למיטתו.

טוב, אין מה לעשות, יומן, אחי המעצבן צודק. אסור לי להירדם מחר. זה יום חשוב.

אז...

נדבר מחר...

בה ביייי

----------------------------------------------------------------------------------

אני ממש מקווה שאהבתם את הפיק🖤

אם נהנתם, בבקשה תגיבו ותעשו מנוי, זה ייתן לי מוטיבציה להמשיך. 

אם יש הערות או שאלות, בהודעות הפרטיות בבקשה(:

תודה שקראתם!

		הפרק הבא