הסיפור של אפריל וויזלי.

מסתבר שסמטת דיאגון יותר מגניבה משחשבתי.

היא קורנת כזו, מלאה בחנויות נחמדות.

כולה מוצפת אנשים, זה תורם להתרגשות שלי, איכשהו.

ליאו מחזיק לי את היד. אני יודעת שהוא מפחד להיאבד בין כולם. ככה זה אצל תאומים, לא משנה מאיזה סוג. אנחנו קוראים אחד את השני.

אני גם נלחצת מזה, פחות מליאו. הוא לא רק פוחד מלהיאבד- הוא פוחד להינטש, בכוונה. הוא תמיד חושש מזה שאימא שלי תתחרט על זה שהוסיפה אותו למשפחתנו ותנטוש אותו בקהל גדול, כך שלא ימצא אותה.

"תירגע, ליאו. זה לא יקרה." אני מרגיעה אותו. "על מה את מדברת?" הוא אומר ומביט בי. "אתה יודע על מה אני מדברת." אני אומרת לו, עם חיוך מוזר כזה. "מה." הוא מעמיד פנים שאין לו מושג, אבל יש לו הרבה מושג. "הנה אוליבנדרס, תראי!" הוא מעביר נושא במהירות ומחווה בראשו אל החנות הגדולה. אנחנו מתלהבים ורצים לתוכה. "חכו, מטומטמים, אני אחראית עליכם!" רוז צועקת, בפעם הראשונה שהיא מרימה את מבטה מהטלפון.

אנחנו נכנסים לחנות. יש בה נברשת גדולה על התקרה, פופים קטנים ומדפים עמוסי שרביטים שונים. רואים שהחנות השתדרגה. אוליבנדר עצמו כבר לא עובד שם. הוא נפטר לפני שנים מעטות. לעומת זאת, את החנות מנהל בנו של אוליבנדר- ארת'ור אוליבנדר. מדי פעם גם החבר של רוז עובד שם, נכדו של אוליבנדר- סילבר. רוז קופצת בחיבוק על סילבר, ואליי ואל ליאו משתגרים השרביטים שלנו.

סילבר בוחן את השרביט שלי. "הממ, לפי מה שנראה לי, זה עץ אורן.." הוא ממלמל. "לא, סילבר, ממש לא. אתה לא רואה שהגוון אדמדם מעט? זה עץ דובדבן, חמוד." אביו מעיר. "טוב, עץ דובדבן... ליבת נימי דרקון. וואו, זה שילוב חזק במיוחד... תשתמשי בשרביט הזה בתבונה, וויזלי. ואל תאבדי אותו. אם הוא מגיע לידיים הלא נכונות, הלך עלייך." אומר סילבר, רוז כורכת את זרועותיה סביב צווארו.

"אתה ככ חכם, מתוקי!" היא אומרת במתקתקות ומנשקת אותו. ליאו מסמן לי שהוא הולך להקיא בקרוב. "אוקיי, עכשיו וויזלי 2... עץ טקטוס..." סילבר אומר, ומיד משתתק. "זה ממש נדיר..." אביו ממלמל. "כנראה שאתה ילד ממש מיוחד, אם קיבלת אחד כזה..." סילבר פורע את שיערו של ליאו, שמעט מסמיק מהמחמאה. "ונוצת עוף חול, אני משער..." סילבר ממשיך. ליאו נראה מרוצה.

אנחנו ממשיכים אל חנות החיות. לפי המכתב שקיבלנו מהוגוורטס, יש לנו בחירה חופשית של חיות. אני לא מוצאת חיה שם, עד שאני רואה אותו. חד קרן. "אעאעאעאעאעא!!!" אני צווחת ורצה אליו. "אני אקח אותך, תודה..." אני מלמלת בעונג. ליאו מוצא עטלף, וקורא לו ברוס. הוא מרגיש מנצח. ."אני אקרא לו פונצ'ו..." אמרתי למוכרת. "שתי החיות שלקחתם מעבירות מכתבים וחבילות. יש להאכיל את העטלף בדברים יבשים בלבד, חד הקרן יכול לאכול מה שיחפוץ... כמובן שגודל כנפיו וגודלו של הוא עצמו נשארים כמו שהם, אותו דבר לגבי העטלף..." מסבירה לנו המוכרת. "תודה רבה!" אנחנו מצפצפים, וממשיכים לקנות גלימות וספרי לימוד. כשאנחנו גומרים, אנחנו חוזרים הביתה, מותשים ומאושרים. חוץ מרוז, היא בגיל ההתבגרות, היא אף פעם לא מאושרת.

הפרק הקודם