והחיים ממשיכים

כמובן שכל הזכויות שמורות לג'יי קיי רולינג ואני כותבת רק בשביל להנות ולא בשביל להרוויח משהו, חוץ מלהשתפר כמובן.

מקווה שתאהבו ואם לא, אשמח לתגובות בונות:)

קריאה נעימה!

=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=--=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-=-

"you make it easy,
It's easy as one, two, one, two, three, four.
There's only one thing, two do, three words four you.
I love you.
There's only one way, two say, those three words
And that's what I'll do.
I love you."

מחיאות הכפיים של ארבעת החברים וצחוקם נשמעו בסלון.

"מאיפה מצאת את השיר הזה?" שאל בן, נער בעל שיער קצר וחום ועיניים חומות ירוקות, הוא ניגן בפסנתר הלבן שהוצב בסלון.

"מה קרה? לא רגיל לנגן מוזיקה של מוגלגים?" צחקה אלי, נערה גבוה בעלת שיער שחור, היא נשענה על הפסנתר בנונשלנטיות. בן נעץ בה מבט רצחני, מה שהגביר את צחוקה.

"אני לא קשורה לשניכם, אם שואלים," אמרה ג'יין, נערה בגובה ממוצע בעלת שיעור ארוך בלונדיני לשעבר, והתיישב על הספה הקרובה לפסנתר.

"מה? את בכלל יודעת מי אלה? כי אני בכלל לא!" קרא תום והתיישב ליד ג'יין. ג'יין דחפה אותו והוא עף ונדחף לכיסא של הפסנתר שבן ישב עליו. "אהה, אלי תראי מי פתאום נזכר שהוא מכיר אותנו!" צחק בן.

"שומעים אתכם עד למשרד של מקגונגל!" קרא אד והבהיל את ג'יין שקפצה וראשה פגע בסנטרו.

"סליחה... בעצם רגע! מה סליחה זו אשמתך! כבר סגרנו שלא באים מאחורי אנשים ומבהילים אותם סתם ככה!" צעקה עליו ג'יין ונעצה בו מבט זועף. אד החזיר לה מבט מצטער ומשועשע, המבט שכמעט תמיד נמצא על פניו.

המבט הזועף של ג'יין לא שרד זמן רב מכיוון שבן התחיל לנגן עוד שיר, איך אפשר להישאר זועף כשיש שיר שדורש שישירו אותו? הם התחילו לשיר את 'אקונה מטטה' ממלך האריות וכמה ילדים הצטרפו אליהם.

"תנגן את I'm yours! קראה אחת מתלמידי השנה הראשונה שלמדו בשולחן הקרוב ביותר. הם המשיכו לשיר ולנגן עד שפרופסור מקגולנגל הגיעה וגירשה את כולם בטענה שעוד מעט כיבוי אורת.

"שימו לב! צפויה סופה להלילה אז התלבשו טוב ודאגו לחבריכם לחדר!" קראה פרופסור מקגונגל למרות שאף אחד לא הקשיב.

"היה כיף!" קרא איזה תלמיד קטן ובלונדיני בחיוך, בטח תלמיד שנה ראשונה. בן הנהן לעברו בחיוך. ארבעתם הלכו לכיוון המרתפים והמטבח.

בן טען שלואיס ביקשה מהם משהו לנשנש כי היא פיספסה את ארוחת הערב. "כן בטח, כאילו שאם יש לך ריתוק לא יביאו לך אוכל! היא עוד בריתוק אצל רולף! אצלו תמיד יש עוגיות על השולחן!" קראה אלי בעצבנות קלה.

ג'יין ואד הלכו איתם עד למטבח ואז פנו לכיוון המגורים של הפלפאף.

"לילה טוב!" קראו לחבריהם שהמשיכו להתווכח על אם לואיס באמת לא אכלה ארוחת ערב.

אד זימזם שיר בעודם הולכים, ג'יין תהתה אם זה בשביל שלא תהיה שתיקה מביכה. כאילו שיכולה להיות כזאת.

את אד היא פגשה ברכבת בשנה שעברה, אבל הם נהיו חברים ממש טובים רק אחרי תחילת הלימודים, שניהם מוינו להפלפאף.

רו, הנער השלישי שהיה איתם בתא הרכבת , התמיין לרייבנקלו. הם לא התפלאו, הוא היה התנשא מעליהם עוד לפני התיישב על ידם. אבל הוא היה נחמד, מתנשא ונחמד. כלומר, אם מצליחים לסבול את התנשאות שלו אז הוא נחמד, אז ככה שג'יין לא ממש הסתובבה איתו הרבה.

את בן ואלי היא פגשה בשבת הראשונה שלה בהוגוורטס. בן ניגן בפסנתר שיר מוכר ואלי התיישבה לידו והתחילה לשיר, ג'יין החליטה שאם היא תהיה ביישנית היא לא תכיר אף אחד, ולכן היא כבשה את הביישנות והצטרפה לשירה.

תום ולואיס התחברו בתחנת הרכבת. לואיס היא בת מוגלגים ולכן היא לא ידעה איך לעבור את המחסום, למזלה אמא של תום ראתה את זה ושאלה אותה אם היא צריכה עזרה. היא ותום נצמדו אחת לשני כדי לא לאבד בתחנה ההומה בזמן שאמא של תום הרגיעה את ההורים של לואיס. לואיס רקדה לצלילי המוזיקה שבן ניגן וג'יין ואלי שרו בזמן שתום הצטרף לשירה. אלי ולואיס מוינו לרייבנקלו ותום ובן מוינו לגריפנידור. 

"את יודעת שפעם לא היה את הסלון?" שאל לפתע אד.

"שמעתי על זה, אבל אני שמחה שיש. תאר לך, אם לא היה לא היינו מתחברים כל כך. כלומר כל החבורה. וגם אם כן, אז לא היינו יכולים לשבת בשום מקום חוץ מהסיפרייה, ומדאם פינץ' הייתה מדווא שנסולק מהוגוורטס." גיחכה ג'יין על המראה שלהם יושבים בסיפרייה ביחד, הם לא יחזיקו שם אפילו חמש דקות. "כן. זה נכון." ציחקק אד, והסתכל על ג'יין.

כולם צחקו עליה שהיא נמוכה, אבל היא הייתה דווקא די גבוה. פשוט השוו אותה לאלי ואלי הייתה ממש גבוה.

הם אמרו את הסיסמה ונכנסו לחדר המועדון הכמעט ריק. השעה כבר הייתה מאוחרת, אבל היה עוד חצי שעה עד לכיבוי אורות. הם נשכבו על יד האח הקרוב ביותר והתכרבלו בשמיכות שהונחו שם לכבוד החורף,כפות רגליהם נוגעות אחת בשניה. "אני מתערבת איתך שלואיס תלונן מחר שהיא השמינה מרוב עוגיות שפרופסור רולף נתן לה," אמרה ג'יין ופיהקה. "למה להתערב על משהו ידוע מראש?" שאל אד וחייך.

הם נימנמו שם עד המדריך הראשי הכריז שעוד עשר דקות כיבוי אורות והכריח ואותם לעלות לחדר השינה.

"לילה טוב אד," אמרה ג'יין ופנתה לכיוון מגורי הבנות. אד החזיר לה לילה טוב מנומנם והתחיל לעלות לכיוון מגורי הבנים.

"אוו, תראו מי מדדה לתוך החדר!"  קראה בצחוק ליאה, אחת משלושת השותפות לחדרה של ג'יין, והציצה בה מעל הספר שקראה.

שרלוט ומולי כבר ישנו שינה עמוקה במיטותיהן. " את מעירה את שרלוט ומולי!" קראה ג'יין בלחש ולקחה את הפיג'מה שלה מהמיטה.

"כאילו שזה אפשרי," אמרה ליאה וצחקה. ג'יין הלכה לתוך השרוקלחת שהיו להם בחדר כדי להתקלח והתארגן לשינה.

היא קיוותה שהיא לא תירדם באמצע.

"היי! לואיס! חכי!" קראה אלי והושיטה לה שקית עם פירות. לואיס הביטה באלי המתנשפת. "

למה את מתנשפת?" שאלה, אלי נתנה בה מבט זועם, "אולי כי קראתי לך בערך מתחילת המדרגות ולא ענית לי! אז הייתי צריכה לרוץ כדי להדביק אותך!" לואיס צחקה והן המשיכו לעלות.

"סליחה, פשוט שקעתי במחשבות. את יודעת איך זה.." אמרה בחיוך מצטער. "עדר פילים יכול לרמוס מליוני אנשים לידך ולא תשימי לב," אמרה אלי וצחקה.

אלי ולואיס כל הזמן "רבו" וצחקו אחת על השנייה. מי שלא מכיר אותן חושב שהם אויבות ולא החברות הכי טובות. הם ענו על החידה ועלו לחדרי הבנות בריצה, נשארו עוד חמש דקות לכיבוי אורות. "אם אני לא מספיקה לצחצח שיניים בגללך את לא קמה מחר!" צחקה אלי כשהגיעו לחדרם. אורה ולוסי, השותפות שלהן, כבר ישנו.

"התחממנו קצת מהריצה, אבל את מדליקה את האח בחזרה!" קראה אלי ותפסה במהירות את השרוקלחת שיש להן בחדר.

לואיס נאנחה ושלפה את שרביטה. אחרי שדליקה היא התלבשה והלכה לצחצח שיניים כי אלי סיימה.

		הפרק הבא