והחיים ממשיכים

מקווה שתאהבו את הפרק :) יצא אחד ממש ארוך

מחכה לתגובות בונות :)

קריאה מהנה!

~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-~-

"הו! צבא דמבלדור הקדוש!" לחש בן באוזנה של אלי, מה שהעיר אותה מהכמעט שינה שלה.

"שקט שם!" קרא פרופסור ברנולין והמשיך להלל את צבא דמבלדור.

"הם היו גדולים ממכם רק במעט! והם הצליחו לסיים את המלחמה! לא מדהים? הם היו נחושים למרותש לא היו בסלית'רין, טובי לב למרות שלא היו בהפלפאף ואמיצים וחכמים! אתם צריכים ללמוד מהם!"

המשיך במרץ עד ששרלוט קטעה אותו, "לא אמרת בפעם הקודמת שהם היו בשנה האחרונה שלהם? ולא אמרת שגם המורים ועוד מלא קוסמים בוגרים השתתפו?

אתה מצפה מאיתנו להתחיל מלחמה כדי שנוכל לסיים אותה ולהיות טובים כמוהם?" שרלוט המשיכה עוד ועוד ברצינות רבה בעוד שאר הכיתה מתפוצצת מצחוק.

לבסוף היא נשרה והתחילה לצחוק גם כן.

פרופסור ברונלין ניצל את ההפסקה ברצף השאלות והתחיל לנזוף בכולם, אבל לפני שהספיק לסיים נזיפה אחת נשמע הצלצול וכולם קמו וארזו את דבריהם, מפילים דברים מרוב צחוק.

"ברצינות, הוא חייב להתחיל ללמד אותנו משהו אחר! הוא רק חופר לנו על זה! כבר שלוש שנים!" אמרה לואיס. היא לא אמרה לו כלום כי היא לא רצתה לקבל עוד ריתוק הערב, היה אימון קווידיץ'.

"מה את מעדיפה מהפכת הגובלינים? אחותי אמרה שהיא נרדמה כל שיעור במשך חודשיים ועדיין לא פיספסה כלום מהחומר," צחק בן.

"אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני גוועת מרעב," אמרה ג'יין ומשכה את אלי ותום בידה.

"אל תחשבו שזה שאני מושכת רק את שניהם אומר שאתם ממשיכים ללכת כל כך לאט! אם היו לי מספיק ידיים הייתי דוחפת את כולכם ישר לתוך האולם!" קראה כשבן ואד התחילו ללכת לאט, כאילו הם נעלבו מזה שהיא לא מושכת אותם.

"אני יכולה לתרום יד או שתיים למטרה נעלה שכזו," צחקה לואיס והתחילה לדחוף את שני הבנים.

כולם התיישבו בשולחן השני מימין והתחילו לאכול מהמטעמים שהופיעו על השולחן. בעודם אוכלים וצוחקים מתעלמים מהרעשים המפחידים שנשמעו מבחוץ, קמה פרופסור מקגונגל ומחאה כף כדי שכולם ישימו לב.

"שימו לב! אימוני הקווידיץ' ושיעורים המתקיימים בחממות וביער האסור התבטלו עקב הסופה." למראה הפרצופים התמוהים שהופיעו היא הוסיפה,"קירות הטירה עבים מספיק ולכן אנחנו לא שמים לב לסופה אלא אם מתסכלים החוצה, וגם זה גבולי כי קשה לראות משהו בסופה כזאת.

אם מזג האוויר יישאר ככה נאלץ לבטל את ההליכה להוגסמיד השבוע." את המשפט האחרון פרופסור מקגונגל לחשה לפיליטיק שישב לידה, אבל החבורה שמעה.

"אוף,ממש חיכיתי לזה... אחותי סיפרה לי שיש שם חנות ממתקים מדהימה וחנות תעלולים מגניבה אפילו יותר!" אמר בן באכזבה שהתחלפה להתלהבות.

"אתה לא מסוגל לשרוד בלי ממתקים למשך יום! יא שמן!" אמרה אלי וזרקה עליו שוקולד מהערימת הממתקים שהופיעה לאורך השולחן. "אני?!" קרא וזרק עליה את העטיפה.

"אני הולך לפסנתר, מוזמנים להצטרף," אמר אד וקם מהשולחן. "ממתי אתה מנגן בפסנתר?" שאלה לואיס. "לא סיפרתי לכם? התחלתי ללמוד בקיץ. אני לא טוב כמו בן, אבל אני משתפר," אמר ומשך בכתפיו.

"עוד לא," הוסיף טום בחיוך. אד חייך חזרה ויצא מהאולם. "אני מצטרפת אליו, נראה אותכם," אמרה ג'יין ויצאה בעקבות אד.

"לנו נשאר מה לעשות פה?" שאל תום את כולם. "ברור! אין לנו יותר שיעורים היום!" אמר בן שמחה. "וואי אתה טיפש שזה משהו! יש אסטרונומיה באמצע הלילה," אמרה לואיס.

"נראה לך שיהיה שיעור בסופה כזאת? הוא בטח יעשה את השיעור בקומה השישית. יראה לנו לנו איזה סרט על כוכבים ככ שכולם יירדמו," אמרה אלי בשיעמום.

"יאללה קומו! הולכים לפסנתר!" קראה לואיס והרימה את בן שישב לידה.

אד ישב ליד הפסנתר וניגן בהססנות התחלה של שיר.

Hello darkness, my old friend, "
I've come to talk with you again, 
Because a vision softly creeping, 
Left it's seeds while I was sleeping, 
And the vision that was planted in my brain 
Still remains 
Within the sound of silence."

ג'יין התחילה לשיר ונתנה ביטחון לאד, שניגן את השיר. 

"למה שיר כזה דיכאוני?" שאלה אלי כשנגמר השיר. "למה לא? זה שיר ממש יפה," אמר תום.

"נגן עוד משהו," אמר בן והצביע לעבר אד עם הסנטר שלו. בן ניסה להסתיר כמה קשה לו שמישהו אחר מנגן. "אד קם ודחף אותו לעמידה.

"הגיע תורך," אמר והתיישב במקומו על הספה. בדיוק כשבן התיישב על יד הפסנתר נכבה האור ונשמעו כמה צרחות של תלמידים.

"כולם להירגע! הכל בסדר!" אמר אחד המדריכים הראשיים בניסיון לשכנע את כולם ואת עצמו שזה נכון. הסופה בחוץ שרקה בזעם והוטחה בקירות הטירה. עששיות נדלקות בקצוות החדר.

"הסופה הופכת חזקה יותר," לחש תום. "כאילו היא מתעבצנת עלינו שלא שמנו לב אליה עד עכשיו," הוסיפה לואיס.

לואיס אד וג'יין נצמדו אחת לשני על הספה. תום ואלי נצמדו אחד לשניה ליד הפסנתר בעוד שבן  נשאר לבדו על כיסא הפסנתר.

"רק צהריים וחשוך כמו אמצע הלילה," לחשה אלי.

"תלמידים יקרים! הטירה תחזיק מעמד בסופה, אבל ייתכנו בעיות בתאורה ובחימום לכן נתחלק לקבוצות של עד שמונה אנשים והן יחולקו לאזורי שינה שקל יותר לחמם ושבטוח יחזיקו מעמד." 

לואיס, תום, בן, אלי, ג'יין ואד מיד נעמדו ונצמדו אחד לשניה.

אחר מספר דקות כל הנוכחים בחד היו מחולקים לקבוצות של חמישה עד שמונה אנשים. המדריכים שלחו את הקבוצות למקומות בטירה.

"אתם, צריכים ללכת ל...  אה... אתם נשארים פה איתי." אמר לבסוף המדריך ועזר לקבוצות של התלמידים הצעירים להגיע לחדרים שקיבלו. החבורה החליפה מבטים והתחילה לסדר פופים ומזרונים ליד האח.

"הבאתי שמיכות לכולם," אמרה ג'יין וזרקה ערימת שמיכות לאמצע המבצר הרך שהם בנו. 

"אפשר לחשוב שאנחנו הולכים לישון!" קרא בן ודחף את לואיס לתוך המבצר. לואיס תפסה את ידו והפילה אותו יחד איתה.

"בטח שמים את כולם במקומות שלא יכולים לעוף. כלומר, לא בחדרי מועדון של רייבנקלו וגריפינדור,"אמרה ג'יין ונשכבה על לואיס ובן. "לפחות לנו יש פסנתר!" אמר תום והצטרף לערימה.

"תמשיכו למחוץ אחד את השניה, זה משאיר לי ספה שלמה רק בשבילי!" אמרה אלי והתרווחה על הספה. "באמת?" שאל אד והרים גבות. אלי התכווצה בדיוק בזמן, אד התיישב בדיוק איפה שרגליה נחו לפניה שניה.

"מי רוצה לשחק קלפים? יש עוד מלא זמן עד ארוחת הערב ונראה שמשעם לכם," אמר המדריך שדיבר איתם קודם, הוא היה גבוה ובעל שיער בהיר ומתולתל ועיניים חומות כהות.

"אגב אני ארתור, ארתור לורנס. ואתם?" שאל והתיישב במעגל שנוצר על המזרונים.

"אני אדמונד הדסון," "אני אליסון פארקר." "אני תומס מרולו." " לואיסה צ'ארק, אבל תקרא לי לואיס."

"בנג'מין אלמן לשירותך," "ג'יין אגליר ואחרונה!" אמרה ג'יין וסיימה את הסבב.

"אתם שנה שלישית, נכון?" כולם הנהנו. "אני בשנה חמישית. אני יודע, זה צעיר יחסית למדריך, אבל מקגונגל חשבה שאני צריך משהו כזה." אמר ומשך בכתפיו. "טוב. מי מכיר קוזר?" כולם הביטו בו במבט שואל."אוקיי, אז אני אלמד אותכם!" אלי ואד ירדו מהספה והתיישבו עם כולם על המזרונים. הם שיחקו עד ארוחת הערב.

"אני הולך להביא את ארוחת הערב, מוזמנים להמשיך בינתיים." אמר ארתור ויצא מהחדר. משב של אוויר קר נכנס כשפתח את הדלת.

בן קם והלך לפסנתר, כמובן. "ג'יין, תום, ננסה עוד פעם?" שאל בן וחיכה להם.

בן וג'יין ניסו לשיר דואט של השיר "lucky" כבר הרבה זמן. "ג'יין ובן נעמדו משני צדדיו של ובן וחיכו שיתחיל.

Do you hear me, "
I'm talking to you
Across the water across the deep blue ocean
Under the open sky, oh my, baby I'm trying"

טום התחיל לשיר  וג'יין הצליחה להיכנס כמעט בזמן, והמשיכה אותו.

"Boy I hear you in my dreams
I feel your whisper across the sea
I keep you with me in my heart
You make it easier when life gets hard"

הם המשיכו לשיר, עם מידי פעם טעויות בכניסות או במילים, עד שארתור נכנס עם מגש כריכים וירקות וקנקן שוקו חם.

"אתם משתפרים," אמר והניח את הכל על השולחן. בן הינהן וכולם לקחו כריכים והתחילו לאכול.

"אד? אתה ער?" שאלה לואיס ופנתה לצד שאד שכב בו. אד הימהם משהו והתהפך. "לואיס? אני ערה," אמרה ג'יין ונשענה על המרפק.

"הסופה נרגעה, נכון?" שאלה לואיס וקמה. ג'יין התקפלה ופינתה לה מקום על הספה. "נראה לי שכן. מה קרה?" שאלה ג'יין כשלואיס התיישבה על ידה.

"כלום. חשבתי שראיתי את אד מביט בתקרה, אבל כנראה שדמיינתי. או חלמתי. את לא מתגעגעת לפעמים?" לואיס התכרבלה הקצה השני של השמיכה של ג'יין.

"למשפחה שלי כן. אין לי חברים שם, לא באמת. את?" לואיס חשבה לרגע לפני שענתה, "לעיתים רחוקות. בשנה הראשונה לא הפסקתי להתגעגע אליהם, למשפחה, לחברים, לשכנים. עכשיו אני לא חושבת עליהם אפילו. אני מרגישה אשמה על זה." "את עדיין בקשר עם החברים מהבית ספר?" שאלה ג'יין. "כבר לא. הייתה תקופה שניסיתי, אבל כל פעם שפגשתי אותם הבנתי שאנחנו כבר לא אותם אנשים שהיינו כשנפגשנו. אני מתגעגעת למי שהם היו, לא למי שהם עכשיו." נאנחה לואיס. "עכשיו יש לך אותנו, ועוד מלא חברים. אני יודעת שזה לא ימלא את החלל שנשאר, אבל זה יקרה עוד הרבה פעמים בחיים. לשתינו. אני רק מקווה שאנחנו נשאר חברים, אבל חברים טובים, לא כאלה שרק שולחים ברכות בחגים וימי הולדת." לואיס הנהנה והניחה את ראשה על הכרית.

"לפעמים אתם בלתי נסבלים, את יודעת? אבל אני עדיין אוהבת אותם. כמו שאתם." אמרה לואיס ועצמה את עיניה.

"אתן יודעות, לפעמים פשוט בא לי לרצוח את שתיכן!" אמר בן בעייפות וזרק עליהן כרית. "לך לישון בן," אמרה ג'יין וזרקה עליו את הכרית בחזרה.

"גם אנחנו אוהבות אותך," צחקה לואיס וזרקה עליו עוד כרית. "אם היה לי כוח הייתי מחזיר לכן! פשוט אין לי כוח..." אמר והסתובב.

"כן בטח, פשוט תחזור לישון," אמרה לואיס וחזרה לעצום את עיניה, קצת מובכת מהרעיון שהוא שמע חלק, וקצת שמחה על זה.  

"יאללה חבר'ה, לקום! הגיע הזמן!" קרא ארתור ולקח לבן ולתום את השמיכה. בן ותום מילמלו משהו בתגובה וניסו לגנוב לאלי ואד את השמיכה.

לואיס וג'יין התעוררו וניסו למשוך עוד כמה רגעים של נימנום, אלי ובן התעוררו ודחפו א בן ותום מחוץ למזרונים.

"יאללה קומו! ארוחת בוקר וכמה מילים של המנהלת, לכו כבר!" קרא ארתור כאילו בכעס. לבסוף כולם קמו והלכו בפיג'מות לאולם הגדול.

פרופסור מקגונגול פתחה בנאום לאחר שכל התלמידים, הלבושים בפיג'מות, התייישבו בשולחנות ארוחת הבוקר.

"בוקר טוב תלמידים. כפי שאתם יודעים אנחנו, אנשי הסגל, מחדשים את לחשי ההגנה הידועים לנו כל חצי שנה. לפני מספר ימים חידשנו את לחשי ההגנה הידועים לנו, והתגלה שישנם לחשי הגנה שנשארו משנים קודמות, אולי אפילו מהשנים הראשונות של הוגוורטס. אחד הלחשים שחידשנו אתמול הפריע ללחש ישן והמאבק בניהם גרם לסופה. היום לא יתקיימו לימודים בשל הנזק שנגרם לטירה. לאחר ארוחת הבוקר כל שכבת גיל תחולק לשישה קבוצות מעורבבות, בעזרתם נחזיר את הטירה לקדמותה. רצוי שקודם תעלו להתארגן." פרופסור מקגונגל התיישבה במקומה וארוחת הבוקר הופיעה.

גל הינשופים הגיע לקראת סוף ארוחת הבוקר והציף את האולם.

"תראו! אחותי התקבלה ללימודי מוזיקה ב"צליל הקסם"!" קרא בן בשמחה. "מה זה "צלילי הקסם?" שאלה לואיס, "אוניברסיטה לאומנויות הבמה," ענה תום בהיסח דעת והמשיך לקרוא את מכתבו.

"ההורים שלי עדיין לא קולטים שאני אני לא צריכה מחברות..." אמרה לואיס כשסיימה לקרוא את המכתב מהוריה.

הרמיוני ג'יינג'ר, שעובדת במשרד הקסמים, הקימה שירותי דואר לחיבור בין המוגלגים לבין הקוסמים.

יש כמה מוקדים בכל ארץ שאליהם מוגלגים יכולים לשלוח מכתב בצורה רגילה, כלמור לא ינשוף, ומשם קוסם שולחים את זה לקוסמים ולבתי הספר בעזרת ינשופים, ואותו דבר לצד השני.

"אני עולה להתארגן, לואיס את באה?" שאלה אלי וקמה מהשולחן. לואיס הנהנה וחטפה עוד טוסט עם חמאה לדרך.

"נלך?" שאל אד את ג'יין והשניים קמו והתחילו ללכת לכיוון חדר המועדון של הפלפאף. "נלך גם?" שאל תום את בן, שבדיוק לקח ביס גדול מהטוסט שלו והנהן.

הפרק הקודם		הפרק הבא