שקיעת ההיביסקוס

דיוקנו של דמבלדור  הופיע לצד  דיוקנו של פיניאס בלק הזועף, הוא היה לבוש בגלימה כחולה ומקושטת וחיוך נעים היה על שפתיו "שלום גברת גרינג'ר, אדון מאלפוי" הוא החווה בראשה לשני הצעירים שעיניהם היו ממוגנטות למסגרת הזהובה.
דראקו ידע על הדיוקן של דמבלדור שממושכן בחדר סודי בהוגוורסט אבל הוא אף פעם לא זכה לראותו וכאשר ראה אותו קול קטן התנגן בראשו, הקול שלו למען האמת שכמעט התגרה בו בנוגע לאירועי העבר-
 "אין שום אפשרות, אני חייב לעשות את זה,  הוא יהרוג אותי! הוא יהרוג את כל משפחתי!".
אז, בשנתו השביעית, הוא לא יכל לעשות זאת ועכשיו מה זה הועיל לו?  אביו משמש כשק החבטות האישי של וולדמורט ואימו קבורה ונרקבת  בחלקת בית הקברות המשפחתית בשטח האחוזה.
דראקו הסית את עיניו מן האיש הזקן לא בטוח בדיוק למה, הרי הוא היה בכל מקרה מת כפי שסנייפ סיפר לו הוא גסס. לעומתו הרמיוני גרינג'ר התקרבה לתמונה "אדוני" היא לחשה המומה  "אבל איך זה אפשרי? וולדמורט לא היה מאפשר זאת".
"כפי שאת רואה אני רק הד של מה שהייתי" הוא הרים את ידיו מאפשר לה לבחון אותו, "סוורוס ואני תכננו את זה זמן רב לפני שמתתי כשעוד ידעתי שאני גוסס." הוא הרים את ידו הגרומה היכן שהקללה רק התחילה "תוצאה של קללה שהבאתי על עצמי, אבל בואו לא נדבר עלי אני מניח שעברת הרבה מאז שהארי המסכן מת" הרמיוני הנהנה אך נמנעה מלדבר על עצמה "אז סנייפ היה לצידך כל הדרך" היא הכריזה בכל סדוק האשמה על כל מחשבה רעה על הפרפסור לשיקויים מנקרת בה "למה אני פה". 
"ראשית בכדי לשמור על בטחונך אדון מאלפוי הצעיר וסוורוס שניהם הרוויחו את אמונם של אוכלי המוות אף אדם לא יחשוב לחפש אותך או כל מתנגד אחר לוולדמורט באחוזת מאלפוי" דמבלדור השיב מחככך בגרונו.
"למה עכשיו?" הרמיוני שאלה ידיה השלובות כאילו מגוננות עליה, " את מכשפה מוכשרת גברת גרינג'ר היינו צריכים שתעשי טעות בכדי למצוא אותך וזה מה שעשית כשהגעת לפונדק ראש החזיר ונפגשת עם קולין פיצוויליאם" סנייפ שעדיין ישב בשולחן ענה עיניו השחורות קרות ומחושבות כשדיבר אליה, "את תשהיי פה זמן מה אנחנו מאמינים שיש סיכוי להביס את אדון האופל אז עדיף שתתחילי להתרגל ותשבי לאכול"
הרמיוני נראתה כמתלבטת היא שלחה מבט ספקני אל דיוקנו של דמבלדור הנהן לעברה מסמל לה שזה בטוח וזה חכם "קדימה גברת גרינג'ר תאכלי ותאזרי כוחות גם אתה אדון מאלפוי, אראה אותך בהוגוורסט סרווס" ובזאת הוא נעלם מן המסגרת כמו עשן שמתפוגג.
הרמיוני ודראקו  החלו לחזור למקומם דראקו ליד סנייפ שהמשיך לאכול כאילו דבר לא התרחש והרמיוני רחוק מעט מהם מבולבלת מידי מכדי להגיב מן הסיטואציה הביזרית שאליה נקלעה, ארוחה בבית של אחד האנשים שהיא מתעבת היכן שהיא עונתה לצד הפרופסור השנוא עליה שמסתבר שהוא לא כל כך נוראי כמו שחשבה.
היא הצליחה להכניס לפה רק מעט מרק ירקות כאשר סנייפ קם ממקומו והסביר שהוא חוזר להוגוורסט וישלח ינשוף בהמשך השבוע, כתוצאה מכך  לא לקח  לדראקו זמן רב לקום ממקומו בפתאומיות.
"גרינג'ר" הוא התקדם לעברה הוא לא היה יכול עדיין להסתכל עלייה לובשת את הבגד המסוים הזה מבלי להירתע מעט.
"אני אראה לך את חדר שבו את תשהי בזמן שאת כאן" הרמיוני חשבה על להתגרות בו לומר שהיא עדיין רעבה והוא צריך לחכות אבל לא היה לה באמת כוח לזה.
היא הזיזה את הכיסא בחריקה צורמת יותר מהרגיל ועקבה אחריו, הקירות  שינו סגנונות רבים וצבעים שונים ככול שהם התקרבו לאגף המערבי, הוא נעצר במסדרון עם דיוקנאיות רבים שכוסו על ידי וילונות ודלתות.
"אל תפתחי את הווילונות  האלה ,גרינג'ר, אלא אם כן תרצי לקבל פרץ עלבונות מאבות אבותי, זה החדר שלך" הוא הצביע על חדר שלישי לפני החדר בקצה המסדרון. הוא הפנה לה את גבו והתקדם לאותו החדר בקצה המסדרון שהרמיוני הניחה שהיה שלו אבל  במקום לוודא זאת היא שאלה, שאלה שלא הייתה אמורה באמת לשאול, "מאלפוי למה אתה משתף פעולה עם זה?"
דראקו עצר במקומו והסתובב לעברו משום מה נראה חסר סבלנות, "עם מה?"
"עם למרוד בוולדמורט, הוא מייצג כל מה שאתה מאמין בו אני טועה ? עולם מושלם ללא בוצדמים ומוגלגים"
דראקו נשך את פנים לחיו ונשם עמוקות הוא התאמץ לא להתפרץ על הרמיוני גרינג'ר, היא הרי הולכת להישאר בביתו תקופה לא מוגדרת ולהגיע למינימום אינטראקציה איתה  הייתה המצב האידיאלי לשניהם, חוץ מזה יש לה נטייה לעלות לו על העצבים עם השאלות החטטניות שלה  בדיוק כמו שקרה עכשיו.
"יש לי את הסיבות שלי והן לא עיניינך" דראקו חייך כשהיא הזעיפה את פניה וטרקה את הדלת בחוזקה מירבת הוא שאב הנאה מן הכישרון שלו לעצבן אותה ולראות את הפרצוף המתחסד שלה כועס. הוא נכנס לחדרו ולאחר שהתארגן לשינה הוא ידע שמפה כל המצב יכול רק להידרדר- הוא מתחזה לאוכל מוות פסיכופת וגרינג'ר הנסיכה הגריפנדורית הקטנה גרים באותו בית ומנסים לחסל את וולדמורט יחד עם סנייפ, זה פשוט נשמע כמו התחלה של בדיחה גרועה אבל בעיקר מגוחכת ודיי הזויה.

כשהרמיוני התעוררה ביום למחרת היא התקשתה לזהות את החדר הרחב שבו היא שהתה.
היא הייתה כל כך רגילה למוטלים וחורבות מאשר לחדר מגונדר ונקי, מבט מהחלון באור יום גילה לה שליד החדר שלה גדל שיח פרחים בצבעי השקיעה למרות שהעונה היא חורפית הם פרחו בעוז וטפסו על חלונה, רטובים מן הגשם שירד בלילה.
"לפחות הנוף יפה" היא מלמלה בקול צרוד ונאנחה לא היה לה כוח ממשי לקום מן המיטה אבל הבטן שלה קירקרה והסקרנות שלה לגבי הסיפריה באחוזת מאלפוי, שאמורה להיות מדהימה בגודלה, גם הציקה לה מעט.
לא לקח למגי גמדונית הבית להופיע זמן רב אחרי שהיא סיימה להתארגן היא שאלה בקול הצייצני והקטן שלה האם הרמיוני תרצה לאכול והרמיוני כמובן השיבה בחיוב.
 ההיצמדות שלה אליה גרמה להרמיוני להבין שמגי כנראה קיבלה קצת יותר הוראות מאשר לבדוק אם היא רעבה או עייפה.
"ארוחת הבוקר מוכנה בחדר האוכל גברתילי" מגי אמרה והוליכה את הרמיוני לשם "מגי יש פה סיפריה נכון?"
מגי הנהנה וכהרגלה נראתה מעט חוששת "את יכולה להראות לי אותה כשאסיים לאכול?"
מגי הנהנה בשנית והשאירה את הרמיוני לבדה מול ארוחה של חביטות פאנקקים וסלטים רבים.
לפתע כשהריח הטעים הכה בה הרמיוני הרגישה את הרעב באופן יותר מוחשי והיא החלה למזוג הרבה אוכל לצלחת ולאכול באופן שהיא הייתה מתארת את רון אוכל ,כאילו זה היום האחרון עלי האדמות, היא הפסיקה רק אחרי שהיא חשה שהיא מתפוצצת אבל זה לא עצר אותה מלשתות תה, כמו שתמיד נהגה לעשות אחרי ארוחה כשהיא לא בהוגוורסט מנהג מוזר שהיא התגעגעה אליו כי הזכיר לה את משפחתה.
הרמיוני  הציצה בשעון בשביל לגלות שהשעה  שתיים עשרה בצהריים היא התכוונה לקרוא למגי כאשר היא הופיעה לפני שעוד הספיקה להגות את שמה.
"מהר מהר גבירתילי" מגי אחזה בידה של הרמיוני ודחקה בה לרוץ לחדר שהרמיני שמחה לגלות שהוא הסיפריה שהייתה גדולה מכפי שציפתה.
"מה קרה" הרמיוני התנשפה, קווידיץ, ריצה, תעופה ובמילה אחת ספורט, כל אלו היא שנאה.
"אדון צעיר שלח הודעה גברת חשובה, דודה של אדון צעיר מגיעה איתו אדון צעיר אמר להסתיר את גברתלי"
"בלטריקס לסתריינג'?" הרמיוני שאלה למרות שהיא כבר ידעה את התשובה לדראקו היו שתי דודות אחת פסיכופתית ואחת שעקבותיה נעלמו יחד עם הנכד שלה כשהמלחמה הסתיימה.
הרמיוני חשה בחילה וצמרמורת בו זמנית, "את יודעת מתי הם באים?"
אבל הרמיוני קיבלה את התשובה כאשר היא שמעה את צעדי הרגלים וקולות לכיוון הסיפריה היא התכוונה לבקש ממגי שתעתיק אותה למקום אחר אבל הגמדונית בית נעלמה כאילו לא הייתה הרמיוני החלה לרוץ במסדרונות הספרייה הענקית נותנת למדפיים הרבים והמפותלים להגן עליה ולהסתיר אותה, נשימתה כמעט נעתקה כאשר הדלת שממנה נכנסה לפני כמה שניות נפתחה בקול רועם.
"דראקו אחיין יקר" קולה של בלטרקיס נשמע והדהד בחלל הספריה והיה על סף טירוף כמו תמיד.
"הביצועים שלך היום היו מדהימים, הקללה שהטלת על המוגלגים המטונפים הייתה מעוררת השארה כמו תמיד" הרמיוני התאפקה שלא לזוז ממקומה ולחזות באישה הנוראית.
"תודה" דראקו ענה בקצרה אבל היה משהו נוסף בקולו שהרמיוני לא יכלה לזהות.
"אדון האופל בעצמו התרשם  כשהשמע על הקללות החדשות שיצרת, דראקו תוכל להחזיר את הכבוד הרמוס של המשפחה שלך"
"אני יודע" הוא השיב והרמיוני ששמעה את צעדיהם מתקרבים אליה, היא נצמדה את המדף מפוחדת מכדי לזוז, באותו רגע היא לא ממש הרגישה ראוייה להיות גריפנדורית.
אבל הפחד שלה הוצדק ברגע שדראקו הזיז את הספר שמולה חשף את עיניה החומות לעיניו האפורות הוא הרגיש את הפחד מן החשיפה של הרמיוני זורם בו, שפתיו ביטאו את המילה "תתכופפי" ללא קול והייתה בינהם הבנה הדדית כשהרמיוני עשתה כדבריו וככל שיכלה התיישבה על הרצפה בשקט מוחלט.
"הספר שרצית" דראקו כחכך בגרונו והושיט לדודתו את הספר באופן כמעט מכני "אמא שלך הייתה מתגאה בך דראקו"  בלטריקס אמרה ובקולה הרמיוני יכלה לזהות שמץ של אכזריות והתגרות בדיוק כפי שהיא הכריזה בקולי קולות שהיא זו שהרגה את סיריוס בלק בפני הארי.
צליל עקביה נשמע על רצפת הספריה מתרחק מהם עד שהדלת נתרקה ודראקו מלמל "אין לך שמץ של מושג מה אמא שלי הייתה רוצה".
"את יכולה לקום גרינג'ר" דראקו הופיע לצידה ונשען על מדף המספרים שאליו היא נצמדה היה חיוך קטן על שפתיו, אולי מהסיפוק לראות גריפינדורית מפחדת או רק אותה.
ההיסוס שלו ניכר על פניו החדות כאשר הושיט לה את ידו כאשר שם לב שהיא רועדת מעט אבל שניהם התרחקו זה מזה  כאשר היא עמדה על רגליה.
"תודה" הרמיוני נקתה מעצמה אבק שלא היה קיים באמת מן בגדיה המושאליים, "מאלפוי למה היא התכוונה כשהיא אמרה-". החיוך הזחוח נמחק מפניו והוא השפיל מעט את ראשו, זו הייתה הפעם הראשונה שהרמיוני גרינג'ר ראתה את דראקו מאלפוי מבויש ממעשיו או לפחות משהו שמתקרב לזה.
"לא שזה עניינך, אבל את באמת רוצה לדעת למה היא התכוונה?"
הרמיוני נשכה את שפתה התחתונה אבל הנהנה,  חלק קטן אפל וזועם בתוכה רצה לדעת, יותר מזה הוא היה צריך את זה.
"פשטנו על רחוב מוגלגי שלם בדקארט שבצרפת, אלקטו ואמיקוס קארו הטילו עלי להמציא קללה שתייעל את התהליך, משהו בסגנון כמה שיותר סבל בכמה שפחות זמן" פניו התעוותו מעט כשהוא הבחין בשינוי שחלו בפניה, "אל תסתכלי עלי ככה גרינג'ר זה לא כאילו ביקשתי את זה, אני אשאיר אותך עם הספרים אני מניח שתגלי שרובם לא ידידותיים לבוצ-... לבני מינך"
"מאלפוי שאלה אחרונה" הרמיוני פלטה  ידיה שלובות על חזהה וסנטרה מורם היא לא טרחה להסתיר את חוסר החיבה המובהק שהיא חשה כלפיו, "למה אתה מנסה לשמור על הפה הגדול שלך"
"ניסיון כושל להיות מתורבת" חיוך לא כנה התפשט על שפתיו "למרות שאני שונא את זה אנחנו בכל זאת שוהים באותו מגורים" הוא  הוא התקדם לעבר הדלת הגדולה והשאיר אותה לבד בספריה הענקית קצת מבוישת, מאלפוי מנסה להתנהג באופן סובלני ומנומס כלפיה בעוד שהיא התנהגה באפן ילדותי רק בגלל זה המציאות הרגישה לה עכשיו באמת מעוותת. היא רשמה לעצמה שבפעם הבאה שהיא תתקל במאלפוי היא תנסה לפחות לחייך בנימוס.

הפרק הקודם		הפרק הבא