שקיעת ההיביסקוס

הם הופיעו בסלון המגונדר באחוזת מאלפוי, אם לדייק בדיוק היכן שבלטריקס לסטריינג' עינתה אותה בקללות קורטישיאוס. גשם החל לטפטף על החלונות הגדולים אשר השקיפו על הגבהות הירוקות. דראקו מאלפוי עדיין אחז בכתפה בחוזקה, ציפורניו דגרו בעורה ועיניו האפורות ננעצו בה במבט קר שנמשך כמה שניות שהרגישו לה כמו נצח בגהנום.
הוא תלש ממנה את שרביטה ואז אחז בזרועה באגרסיביות גורר אותה דרך מבואות ביתו עד שהם הגיעו לגרם מדרגות שהוביל לצינוק  עם תאים רבים וריח של טחב, "כאן פטיגרו שם את רון והארי" הרמיוני חשבה והרגישה פחות בודדה לרגע.
הוא הכניס אותה לתא הראשון בשורה ארוכה של תאים מצחינים, "יש שם שמיכה" הוא הצביע על  על הפינה הרחוקה ממנו, השמיכה שהוא הצביע עליה הייתה מקופלת בדייקנות של גמדון בית ומבד עווה וגס, היא הרימה אותה וכרכה אותה סביב כתפייה הטמפרטורה בצינוק הייתה כל כך נמוכה עד שהיא הזכירה להרמיוני את החופשה שלה עם הוריה באחד מן אתרי הסקי בשוויץ.
"הוא יבוא בשבילי?" הרמיוני שאלה בישירות  בזמן שהוא סגר אחריה את דלת התא
"מי"
"וולדמורט", דראקו נרתע לאחר שהיא ביטאה את השם של הלורד מטיל הפחד, "אל תבטאי את שמו על השפתיים המטונפות שלך, בוצדמית"
"לך תזדיין מאלפוי" היא גלגלה את עיניה ותהתה אם כדיי לה להתגרות בו עוד רק בשביל שיאבד את מזגו אבל הגבר הזה עוד בימי הוגוורסט היה מנפוליטיבי שידע לתמרן בקלות כל אדם שרצה, רוב הסיכויים שהיא תתעצבן בזמן שתתגרה בו מאשר להפך.
הוא לא הגיב לניבולי הפה שלה כפי שקיוותה הוא אפילו לא ממצמץ הייתה מן זחיחות מעצבנת על פניו, "תסתמי גרינג'ר" הוא אמר "אני מקווה שתאהבי את התא הקטן שלך" ובזאת הוא הלך ועלה בצעדים כבדים במעלה המדרגות משאיר אותה לבדה בכפור של הצינוק ובבדידות שהשאירה יותר מידי מקום למחשבות שלה. לשנייה בודדה היא התחרטה שהוא הלך, המחשבות שלה היו הרבה יותר מפחידות ומאיימות ממנו.

היא לא הייתה בטוחה כמה זמן עבר דקות או שעות השמיים עדיין היו כהים וריח הגשם עמד באפה. הרמיוני התעוררה בגלל קול קטן וצייצני שחזר על מילה אחת  כמה וכמה פעמים "גברתילי". זו הייתה גמדונית בית קטנה למדי עם ציפה של כרית אשר שימש לה כבגד, "שלום" הרמיוני לחשה בקול צרוד וגייסה את כל האדיבות שהייתה בה.
"קוראים לי הרמיוני גרינג'ר, מה שמך?"
"האדון הצעיר אסר על מגי  לדבר עם גברתילי, אדון צעיר אמר שהיא תכניס למגי מחשבות רעות"
היא פרכסה באצבעותיה וארוכות גורמת להרמיוני להרים גבה " אז ההאדון הצעיר הוא חתיכת דביל"
הרמיוני פלטה בכעס והזעיפה את פניה, מחשבות רעות זה לגרום לגמדוני הבית לחשוב שהם נחותים וחסרי חשיבות.
"אסור למגי לשמוע לשון הרע על האדון של מגי" היא החלה לצייץ בבהלה והטיחה את ראשה בעוצמה בקיר הקרוב. הרמיוני ניסתה להתקרב אליה ולעצור אותה אך הסורגים מנעו ממנה לעשות זאת.
"אני מצטערת תפסיקי! תפסיקי בבקשה, בבקשה" הרמיוני צעקה אבל הגמדונת לא הפסיקה עד שהרמיוני אמרה "אני לא אעשה זאת שוב, תפסיקי!" באותו רגע מגי נעצרה בפתאומיות ונראתה מסוחררת ראשה הקטן חבול ודם סמיך זלג ממנו, הרמיוני גרינג'ר הייתה בטוחה שברגע ההוא היא שנאה את מאלפוי יותר מאי פעם.
"מגי אמורה לארגן את גבירתילי לבואו של אדון חשוב"
"אדון חשוב?" הרמיוני חזרה אחריה מבולבלת מן הכינוי הממעיט לוולדמורט, ובין רגע מגי הופיעה בתוך התא ואחזה בידה הקטנה ובפעם השניה היום הרמיוני גרינג'ר התעתקה.
הן הופיעו בחדר מגורים גדול שקושט בדוגמאות פרחים רבים ומגוונים, "מגי כבר הכינה לגבירתילי בגדים ישנים של האדונית המנוחה ללבוש " היא הוציאה מן הארון הגדול שתפס קיר שלם בחדר שמלה שחורה וארוכה שנראתה יקרה ולא נוחה להחריד.
הרמיוני עיקמה את פרצופה פוחדת לפגוע ברגשותיה של הגמדונית "אין בגד יותר פשוט? ונוח? משהו כמו חולצה ומכנס"
מגי נראתה חוששת מעט אך חזרה לחטט בארון הגדול עד שהוציא משם בגד שהזכיר להרמיוני את שנות השישים, זאת הייתה שמלה רופפת ולבנה, "תודה מגי" הרמיוני לקחה את השמלה מידה וחשה את הבד הנעים של השמלה בהתפעלות.
"המקלחות שם" מגי הצביע  על אחת הדלות המעוטרות בגילופים "מגי תבוא לקחת אותך לארוחת הערב גבירתילי שתסיימי מגי תדע" זה כמעט נשמע להרמיוני כאיום ואז היא התעתקה.
"ארוחת ערב? בגדים? לולא ידעתי הייתי חושבת שמאלפוי מנסה להתחיל איתי בדרכו הדוחה" היא הניחה את השמלה על המיטה הגדולה במרכז החדר והסתכלה סביבה מחפשת דרך מילוט, החלון היחיד בחדר היה נעול ומבט ממנו גילה שגם אילו היה פתוח נפילה ממנו משמעותו מוות בטוח, והדלת המרכזית באופן לא מפתיע כלל הייתה גם נעולה והיציאה היחידה  ככל הנראה שלה הייתה מגי.
היא שלחה מבט לחדר המקלחת הגדול ונאנחה, לא תזיק לה מקלחת, אם היא כבר פה היא תוכל לנצל את זה.

"היא בחדר אדונילי, מגי הביאה לה שמלה ישנה של גברתילי המנוחה" מגי גמדונית הבית דיווחה לדראקו מאלפוי בזמן שהשפילה את ראשה, אפה הארוך כמעט נגע ברצפה כשעשתה זאת.
"יופי"  דראקו אמר בקצרה לא טורח להביט בגמדונית "תלכי להכין את ארוחת הערב עם השאר ותביאי אותה ברגע כשתסיים לחדר האוכל".
דראקו חלף על פני הגמדונית שהספיקה להתעתק והתיישב בכורסה הגדולה והקרובה ביותר לאח הדולק. עיניו האפורות בהו באש החיה ששינתה את צורתה בכל שניה נתונה רוקדת ומסתחררת, צובעת את עיניו כפי שהשמש צובעת את העננים בחורף כבד.
"אתה תפגע בראיה שלך דראקו" קול עמוק נשמע מאחוריו, דראקו לא היה צריך להסתובב בכדי לדעת מי אמר זאת. סנייפ היה לבוש שחורים כמו תמיד, למרות שהיה עכשיו מנהל הוגוורסט הוא לא טרח לשמור על הלבוש המגונדר המסורתי או לשנות את סגנונו הדכאוני.
"פרופסור" דראקו בירך וקם ממקומו בחוסר חשק, סנייפ לא טרח לתקן אותו.
"אני מבין שגברת גרינג'ר מתארגנת בעוד שאנחנו מדברים"
דראקו הנהן, "היא באחד החדרים הישנים של... אמא שלי"
"אני מבין" סנייפ השיב "אנחנו נצטרך למצוא עוד  את הוויזלים ואת כל מי שנותר בחיים, הרמיוני גרינג'ר זה לא הרבה אבל זאת התחלה"
דראקו חש את הרגש המוכר של גועל ודחייה כשהמחשבה על האנשים השנואים עליו בביתו, נוגעים בחפציו ומזהמים כל דבר מוכר.
"אתה תישאר לארוחת הערב?" דראקו שאל בפשטות ותקווה קלה נשמעה בטון דיבורו, הוא שנא לאכול לבד אבל לאכול עם גרינג'ר רוב הסיכויים יהיה גרוע יותר.
"כמובן, מישהו יצטרך להסביר לה את הסיטואציה שהובילה לכך שהיא כאן ואני בספק שזה יהיה אתה לאור מערכת היחסים שהייתה לכם בהוגוורסט", סנייפ ענה באופן כמעט מזלזל שאליו דראקו היה רגיל עוד כשהיה תלמיד.
"מערכת יחסים?" דראקו גיחך "אתה מתכוון לכך שאני הייתי מעליב אותה בכל דרך אפשרית ולכך שהיא הייתה מגיבה לכך בדרכים המתוחכמות והמגוחכות שלה".
"זו עוד דרך לנסח את זה" סנייפ בדרכו העטלפית התקדם לחדר האוכל ודראקו אחריו, לפעמים דראקו הרגיש שהסנדק שלו מכיר את לוח הזמנים שלו טוב מידי, השעון הענקי בטרקלין שעבר דורות במשפחתו הצביע על שמונה בערב בדיוק כלומר שעת ארוחת ערב.
השולחן כמו מידי יום וערב  היה ערוך בשלל המטעמים האהובים על דראקו כמו: פשטידת ירקות עם אקסטרה תפוחי אדמה, מרק עוף, סלט קצוץ ועשיר בירקות כ"ו.
אבל הפעם במקום צלחת וסט סכום יחיד היו שלושה, גרינג'ר כבר ישבה בגבה אליהם שערה הרטוב  הופך את הבד שעל גבה למעט שקוף ועיניה החומות ננעצו בשניהם בצורה כה עזה  שדראקו רצה לעצום את שלו אבל למרות שרצה לעשות זאת הוא לא יכל.
 גופו התקשח למראה הבגד שגרינג'ר בחרה, שמלה לבנה ופשוטה, דראקו כבר השלים עם העובדה שגרינג'ר תלבש את הבגדים של אמו אבל לראות אותה בשמלה שאמו כל כך אהבה עשה לו צמרמורת.
 לראות מבט מלא שנאה במשהו שסימל את אחד האנשים בעולם שבאמת אהב אותו.
"דראקו" סנייפ קרא לעברו והעיר אותו מהטראנס שבו היה שרוי, סנייפ ישב בשולחן מול גרינג'ר שעדיין נעצה מבט זועם שהתמקד בסנייפ בלבד.
"זו סוג של בדיחה חולנית?" גרינג'ר שאלה בזמן שהוא החל להתיישב לצד סנייפ במכוון בוחר לא להסתכל עליה.
"גברת גרינג'ר" סנייפ אמר את שמה בנימה הסמכותית הישנה של הפרופסור המבעית שהוא אהב להיות אבל זה לא עבד על גרינג'ר.
"למה אני כאן משחקת אתכם באוכלי מוות, אורחים ונימוסים למה אתם לא הורגים אותי?"
"את לא רעבה גברת גרינג'ר?" דראקו הרים גבה כאשר בשיא הרוגע והאדישות סנייפ מזג לצלחתו חתיכת פשטידה.
"תפסיק" גרינג'ר צעקה וכמה בפראות ממקומה דראקו לא היה בטוח מה היה היא התכוונה לעשות לפני שסנייפ דיבר אבל כולם לא היו מסבירות פנים וכללו שבירת חפצים.
"הרמיוני גרינג'ר, אנחנו לא נפגע בך" סנייפ אמר וגרם להרמיוני לעצור כל מה שהיא התכוונה לעשות
"למה שאני יאמין לך אתה הרגת את דמבלדור אתה אוכל מוות אתה בוגד"
"אני עשיתי מה שדמבלדור  עצמו ביקש ממני לעשות אבל את לא תאמיני לי נכון?" חיוך מריר ונדיר עיטר את שפתיו של סנייפ "פיניאס אתה יכול לקרוא לו?".
דראקו והרמיוני שניהם הסתכלו לתמונה המסוגננת אליה פנה סנייפ אבל המסגרת הזהובה הייתה כבר ריקה ופיניאס בלק כבר איננו.
דראקו וגרינג'ר המשיכו לבהות בה עד שלאחר כמה שניות איש שחור שיער עם עיניים כחולות הופיע ומבט חמוץ על פניו בעוד שלצידו דמות מוכרת שהעלתה בדראקו זכרונות מרירים ובהרמיוני זכרונות מתוקים אך כואבים.

הפרק הקודם		הפרק הבא