הם? הם החדשים פה. לא כדי להתקרב אליהם..

סליחה שלא המשכתי מלא זמן. יש לי יותר מדיי רעיונות, אבל שאני מגיעה לפה, אין לי כלום.

שני דברים:

1. סליחה שאני עושה את הרב מנקודת המבט של פרסי, אבל זה פשוט מתאים.

2. הרסתי קצת את האופי של הרמיוני בטעות. אופס.

~

נ.מ. הרמיוני

הגענו לקלחת הרותחת. לילדים האלה לא היה זמן להתסכל בכלל,

כי דמבלדור האיץ בכולם ש"הזמן קצר והמלאכה מרובה".

זה בטח בגלל שהלימודים מתחילים בעוד יומיים.

נכנסנו לסמטת דיאגון.

"טוב, זאת סמטה בה מוכרים דברים של קוסמים. אין הרבה זמן." אמר דמבלדור.

"אנחנו הולכים לקנות לכם שרביטים."

הלכנו לחנות של אוליבנדר. 

"שלום לך אדון אוליבנדר!" קרא דמבלדור.

"שלום לך אלבוס. נו, אז מי הבאת לנו?"

"אלא פרסי, ג'ייסון, אנבת' ופייפר. הם יבואו השנה ללמוד בהוגוורסט."

מעניין באיזו שנה הם ילמדו. זאת אומרת, מתחילה השנה החמישית שלי*.

בטח הם ילמדו בה גם.

"נתחיל בך." הצביע אוליבנדר על הילדה ששמה הוא פייפר.

"הממ, נסי את זה." הוא נתן לה שרביט ביד.

"עץ סקוייה, נימי לב של דרקון, לא גמיש, 15 ורבע אינץ'.

"תנופפי בו!" הוא האיץ בה.

היא נופפה בו. השרביט פשוט נשבר בידה. 

"ממש טעיתי כנראה. לא נורא." אמר אוליבנדר.

"אולי זה? עץ מהגוני, שערה של חד קרן, גמיש ביותר, 18 אינץ' בדיוק."

היא נופפה. השרביט שנשבר תוקן.

"זה השרביט!" הוא קרא.

"נעבור אלייך." הוא הצביע על אנבת'.

הוא הציע לה כמה שרביטים. לא עבד.

"לקוחה קשה! בוא נראה. מה עם זה? עץ אלון, קשקש של הבסיליסק, 13 ורבע אינץ'"

מזל טוב.

היא נופפה בו, והתחילה לזהור בכחול.

"זה השרביט! קרא אוליבנדר.

הבא. הוא הצביע על פרסי.

הוא הביט בעיניו הירוקות, ממש נעץ בהן מבט, ואמר:

"אוהו! סוף-סוף! השרביט הזה חיכה המון זמן! והוא בטוח שלך!"

הוא הביא לו שרביט.

"עץ טקסוס, פנינה קסומה ממעמקי האוקיינוס, 14 וחצי אינץ'. מעניין, השרביט הזה לא מצא בעלים כבר יותר מ50 שנה."

פרסי נופף בו, ושניה אחר נורו מים מכל הכיוונים. הם התחילו להקיף אותו. 

"כן, כן! סוף-סוף! זה מתאים!" הוא אמר.

"זהו שרביט מעניין במיוחד, הליבה שלו היא מיוחדת במינה, ואין אותה לאף שרביט אחר! והעץ, לשרביט של אתם-יודעים-מי יש את העץ הזה."

הארי היה מתעצבן.

"האמת, הם," אמר דמבלדור והצביע על הילדים "לא יודעים מי.." 

אוליבנדר התעלם ממנו והצביע על האחרון, ג'ייסון.

"מה איתך? בואו נראה," 

שלושת השרביטים הראשונים לא התאימו. 

"לא נורא, לא נורא, אני בטוח שזה יתאים."

הוא נתן לו שרביט.

"עץ ערבה, נימי לב של דרקון, לא גמיש, 17 אינץ'. נופף בו! למה אתה מחכה?"

ג'ייסון נופף בשרביט, והתחיל לזהור באור זהוב.

"כן! זה השרביט! אמנם הליבה אינה מיוחדת, אך העץ מיוחד מאוד. יש לך פוטנציאל גבוה מאוד!"

דמבלדור שילם על השרביטים, והם יצאו החוצה.

"את כל שאר הדברים כבר קניתי לכם. אתם הולכים עכשיו לבית משפחת וויזלי. להתראות בהוגוורטס!"

והוא התעתק.

אני התעקתי איתם למחילה.

~

*כן, השנה החמישית. רציתי שתהיה השלמה של השנה השביעית, אבל אז דמבלדור לא היה חי.

~

הפרק הקודם		הפרק הבא