הסדק המשפחתי

בית היתומים על שם היפרברי ניצב בגאון במרכז מנהטן. הוא היה מבנה אפור וגדול ומסויד בקפידה, החלונות הקטנים היו משובצים בו כמו אבני פסיפס קטנות, והבהיקו בשמש החמה של סוף יוני.

אם הייתם מיטיבים להסתכל בחלון השלישי משמאל בקומה הרביעית, יכלתם לראות את דמותה של ויטראז'. נערה גבוהה, בעלת עור חיוור, עיניים חומות וחמימות ושיער מלא וגולש בצבע מוקה. היא לבשה חולצה לבנה ומכנסי ג'ינס לבנים, וסידרה בנחת את תכשירי האיפור שלה על השולחן שלה. היא הייתה נערה בת שש עשרה, וחביבת המנהלת, ככה שזכתה לקבל חדר פרטי ומגוון פריבילגיות.

דפיקה על דלת החדר שלה. ויטראז' נטשה את מלאכת הסידור ופתחה אותה. בפתח עמד דין, החבר שלה, והיא חיבקה אותו בעדינות וסימנה לו להיכנס. "מה שלומך, יפה שלי?" דין התיישב על מיטתה המוצעת וסימן לה לשבת לידו. "גברת הורי קראה לי. אני חושבת שזה בעניין תעודת סוף השנה שלי והמשך הלימודים בשנה הבאה. איתך היא כבר דיברה על זה, לא?" אמרה וקולה רעד.

הוא הנהן וכרך את זרועו סביב כתפה. "זה לא כל כך נורא. אבל אני הולך שנה הבאה לפנימייה הצבאית לבנים. אני לא אראה אותך יותר..."

הוא הביט בעיני השוקולד שלה, שלרגע הוצפו דמעות. ויטראז' לא יכלה לוותר על דין – היא פשוט לא יכלה. מאז שהייתה ילדה היא תמיד מושלמת בהכל, אבל אף פעם בלי חבר אמתי לצידה – מלבד אולי גברת הורי, אבל היא הייתה זקנה מדי. מה תעשה בלי דין? היא סילקה את המחשבה מראשה. נותרו להם עוד חודשיים ביחד – עד ספטמבר, הם ינצלו כל רגע...

"היי, אל תבכי," דין רכן אליה ומחה באצבעו דמעה אחת שזלגה על לחייה. "יהיה טוב. אני אגיע בחופשות ולעיתים קרובות ככל שאוכל. נתכתב?" הוא אחז בידה של ויטראז', שעצמה את עיניה, פקחה אותן וקמה. היא לא הצלחה להאמין לו שישמרו על קשר. תחושת בדידות חזקה ומוכרת עד כאב הציפה אותה.

"אני באמת חייבת ללכת. תאחל לי – תאחל לי בהצלחה," היא מלמלה בעיניים אדומות. דין קם אליה וחיבק אותה חיבוק שהעביר בה רטט של נעימות, הרגשה של בית אמתי שאולי כבר לא תרגיש לעולם – מה? ממתי היא עוזבת בכלל...? מה קורה לה? היא לחצה את פניה לשקע של צווארו ונפרדה ממנו בנשיקה.

משרדה של גברת הורי היה בקומת הקרקע. דלת עץ כבדה, שלט קטן מצויר שהכינו ילדי הגן. ויטראז' דפקה על הדלת, כשקיבלה תשובה חיובית לחצה את הידית ודחפה את הדלת. הרגשות גאו בה – זיכרון יומה הראשון אצל גברת הורי, ועוד מיליוני שיחות שניהלו השתיים תחת דלת העץ הסגורה. היא לא ידעה למה זה מציף אותה פתאום, למה לפתע יש לה תחושה של סיום, של סוף, של הפסקה... היא ניערה את ראשה ונכנסה פנימה, מתיישבת על הכורסה מול גברת הורי.

"תלמידה אהובה שלי," גברת הורי שחומת העור וקמוטת הפנים נאנחה ונשענה קדימה. "הנה הסתיימה לה עוד שנה. בשנה הבאה כבר לא נוכל לתת לך לימודים ברמה המספקת. את כיתות י"א וי"ב תיאלצי לעשות בבית ספר חיצוני. זה ידוע לך, נכון?" ויטראז' הנהנה וליקקה את שפתיה במתח.

"תראי, התחלנו לעבור על רשימת בתי הספר שתוכלי לבחור ביניהם – אבל קיבלנו בקשה להנחיה אישית. זאת אומרת, מחר תגיע לכאן מדריכה שתעזור לך בזה." ויטראז' הנהנה שוב, אבל גברת הורי לא הסתכלה עליה. היא הביטה לצדדים בהבעה מוטרדת.

"זה אף פעם עדיין לא קרה לנו." היא אמרה בקול דואג, והביטה בויטראז' ישירות. "יש לך מושג למה דווקא אצלך מתעקשים לשלוח מדריכה אישית?"

"אאאאה... אני לא יודעת, גברת הורי. אולי היה משהו בעייתי בציונים שלי?"

"דווקא התעודה שלך מעולה. אולי הם רוצים לכוון אותך לתכנית מצויינות... טוב, אבל בשביל זה הם לא צריכים מדריכה אישית, נכון? והיו אומרים לי משהו, כמובן, בתור האפוטרופסית שלך או משהו... אני מניחה שנחכה ונראה, לא?" גברת הורי חייכה חיוך מאולץ. וויטראז' השיבה באחד כזה משלה.

דין חיכה לה בחוץ. השיחה המטרידה עם גברת הורי נשכחה ממנה. הוא שילב את ידה בידו והוביל אותה לגינה הקטנה שמאחורה. בדרך כלל הגינה הייתה מאוכלסת בילדים הקטנים יותר, אבל הם עדיין למדו, מה שהשאיר לחטיבה הבוגרת את החצר פנויה.

דין הושיב אותה על כר העשב. הגינות המטופחות זרחו באור העדין של הבוקר. הכל היה מושלם. אפילו תחושת הסיום המוזרה נעלמה. היא הניחה את ראשה על כתפו של דין, והקשיבה לקולות הבוקר הסואנים של מנהטן, שכמעט ולא נראו בערוגות השלוות שלפניה.

"הייתי מאוהב בך מגיל שש," שבר דין את השתיקה. "תמיד היית השקטה הזאת, הילדה הנעימה שלובשת תמיד לבן – אגב, למה רק לבן? – ואני הייתי בתוך החבורה הרועשת הזאת, עם לינה ותומאס וכל ההזויים האחרים, ככה שלא יכלתי להתקרב לילדה בלבן..."

"בסוף הצלחת. הנה אתה פה."

"הנה אני פה. לקחו שמונה שנים בשביל זה, אבל זה קרה."

ויטראז' חייכה. "עוד מעט אתה בן שבע עשרה." היא לחשה.

"כן. שנה ואז... אני אתחיל לעבוד, אני אלמד באוניברסיטה... אני אחסוך כסף. בשביל – בשביל חיים אמיתיים. כמו של אנשים אמיתיים. הייתי רוצה להבטיח לילדים שלי חיים מאושרים. עם משפחה אוהבת ומתוקנת. לא כמו... לא כמונו."

ויטראז' הרגישה את הרגע נעכר, אבל הרימה את ראשה והסתכלה בעיניו. "זה שאיפות שמגיע לנו לשאוף," היא אמרה בקול חד. "להבטיח לילדים שלנו מקום טוב ואוהב לחיות בו... לא כמו ההורים שלנו." הידיים שלה נקמצו לאגרופים, אבל אז מחשבה אחרת עלתה בראשה. האם היא תהיה זו שתעזור לדין בהקמת המשפחה המתוקנת שלו? היא העדיפה לחשוב שכן. שנתיים זה לא כל כך הרבה עד שגם היא תוכל לצאת מהפנימייה. דין יחכה לה, והחיים שלהם יחד יהיו מושלמים.

"אני לא מתלוננת... אף פעם לא. גברת  הורי היא מדהימה. כולם פה כמו אחים. אתה... בשבילי תמיד. אבל הייתי רוצה פעם אחת לפגוש משפחה. להיות חלק ממנה. להרגיש אותה. לריב עם ההורים שלי... לחטוף מכות מאחים גדולים, להציק לקטנים ו... ושמישהו תמיד ישים לב אליי. שאני אהיה מושא הקיום שלו." הקול שלה היה יציב בל העיניים שלה דמעו בשקט.

"אני גם לא," דין אחז בידה. "אבל אני גם הייתי רוצה משפחה אמיתית, שתאהב אותי כמו שגברת הורי בחיי לא תוכל לאהוב אותי... אבל זה המצב. בואי ניקח הכל לחיים חדשים. בואי נחייה. יש לנו אחד את השני. עם קצת מזל נשרוד את זה."

הוא שלח אליה את זרועותיו והיא נענתה לו. שפתיו הברישו את שפתיה היא התמסרה לתחושה המענגת של שפתיו נלחצות על שפתיה. שום דבר לא יכל היה להרוס את הרגע המושלם הזה.

שום דבר חוץ מפרה לבנה שהתפרצה לחצר משום מקום.

		הפרק הבא