לבד בלילות

שלום לכל הקוראים והקוראות הקדמה קצרה לפני הפרק:

הוספתי לפרק כמה דברים שלא סופר בספר, כך שלא תתפלאו אם לא תמצאו את הדבר המסויים הזה בספר...

אני כותבת מנקודת מבט של ילדה לכן יהיו והיו כל מיני דברים שהיא תפרש או תבין לא נכונה או שהיא תוסיף כל מיני דברים...

ושוב: תודה רבה-רבה לכל המגיבים והאוהבים! בזכותכם יש עוד פרק!!

אחים חדשים והיום שבו אבא רצה שהבית יחרב

יומני היקר,

לפני שמונה חודשים אמא נכנסה להריון. היו לה תאומים, בן ובת. ממש התרגשתי. כבר תכננתי איך אאכיל את אחי ואחותי החדשים ואיך אספר להם סיפור ואשחק איתם... 

יאירה, חברה שלי שיש לה גם תינוקת, אמרה שהם ממש חמודים. שהם משחקים הרבה, אוכלים דייסת קוואקר (איכס!), ובעיקר חמודים בטירופים. היא אפילו הזמינה אותי אליה הביתה והראתה לי את אחותה התינוקת, מרי.

מרי כזו חמודה! היא תמיד עם שתי קוקיות קטנות וחמודות, שמלונת קצרה, וחיוך מרוח על הפנים. כשהיא הולכתה היא מתנדנדת מצד-לצד כאילו היא עומדת ליפול בכל רגע - אבל לא נופלת בכלל.

הייתי בטוחה לגמרי שהתינוקות שלנו יהיו כאלו, אבל כשאמא חזרה מ 'הקדוש מנגו' כל חלומותי התנפצו. הם היו קטנים, סגולים-אדומים, ובעיקר משעממים. כל-כך כעסתי על יאירה. מיד הלכתי אליה.

"אמא שלי ילדה!" הודעתי לה "ו...?" היא שאלה בשיעמום "הם ממש לא כמו מרי! הם קטנים, סגולים-אדומים, משעממים, ומכוערים! את משקרת!" קבעתי נחרצות. "אני לא. פשוט מרי בת שנה וחצי! לא בת יומיים!"

אמרה מיד וחייכה חיוך של ניצחון. "לא! לפני יומיים את אמרת לי שיש לך תינוקת! את על-בטוח משקרת!" כמעט בכיתי. "את יכולה אפילו לשאול את אמא שלי!" צעקה יאירה. הלכתי אל אמא של יאירה, גברת ארני, ושאלתי אותה:

"גברת ארני, בת כמה מרי?" שאלתי בתמימות. "הו, חמודה, מרי בת שנה וחודש. שמעתי את הוויכוח בינכיים. עוד מעט ואחיך יהיו אפילו יותר מעניינים ממרי, לומר לך מדוע?" שאלה-אמרה גברת ארני. הנהנתי. "כי לך יהיו שתיים!"

אמרה וחיוך משועשע דבק על לחייה האדומות ממעמץ להרדים את מרי. "תודה, גברת ארני. תוכלי למסור בשמי ליאירה שאני כבר לא חושבת שהיא משקרת?" אמרתי בשקט. "כן. להתראות, לילי! ומסרי דרישת שלום חמה להורייך!"

הלכתי הביתה, מרוצה מעצמי מאד.

בארוחת הערב שאלתי את אימי "אמא, איך קוראים לתינוקות שלנו?" שאלתי "איננו יודעים עדיין, ליליצ'קה. אולי יש לך שם יפה?" "כן!" התלהבתי "סלק, ותפוח אדום!" אמרתי. כולם סביב השולחן צחקו. "מה. הם אדומים וסגולים..." הסמקתי.

"חמודה קטנה, לפי מה את חושבת שבוחרים את השם? בוחרים שם יפה, עם מהות, שם עם עבר, עם קשר משפחתי או קרוב. לא סתם." אמר אבא מיד. "כן. את חושבת שקראו לך לילי בגלל שראו עלייך לילית כשנולדת? מה פתאום!

קראו לך לילי על-שם סבתא לילי פוטר היקרה שלך. ולי קראו ג'יימס סיריוס על שם סבא ג'יימס פוטר המנוח, ועל שם הסנדק של אבא: סיריוס בלק המנוח. הבנת?" שאל ג'יימס. 

חלף שבוע מאז אותו מקרה. היום שמם הוא רמוס הארי פוטר, ונדורה ג'יני פוטר. הם כאלו מתוקים! נכון שהם ישנים הרבה, בוכים המון (!), ובקושי זוחלים אבל מה. הם אחים שלי, וזהו!

דורה ישנה איתי בחדר. גם רמוס. יש להם עריסת-תאומים מיוחדת שיצר להם סבא ארתור, אבא של אמא. העריסה משנה צבעים לפי מצב-רוחם באותו הרגע. כחול לפחד, אדום לכעס, וורוד לאהבה, ירוק לגועל, כתום לבכינות, צהוב לשמחה, ועוד. מה שמגניב זה שלפעמים העריסה היא חצי-חצי, למשל אתמול היא הייתה חצי צהובה, וחצי כתומה. זה היה ממש מיוחד ויפה!

נפגש בהקדם!

לילי פוטר

הפרק הקודם		הפרק הבא