דראקו מאלפוי ואבן החכמים

בבוקר יום שלישי, ה24 ביולי, אותה השמש שיקדה מעל דרך פריווט מספר 4 זרחה גם על פני מבנה בעל מראה עתיק ומלכותי לא רחוק משם. הוא היה יוקרתי לא פחות מארמון מלכת אנגליה, יפיפה בדרכו האפלה. שער הברזל הענק שתחם את כניסתה – והתפתל כמו עשרות נחשים עד שנישא לגובה – נצנץ תחת השמש. היו כאלה שיחשבו שהוא נועד לאכלס הרבה יותר משלוש נפשות – הוא אכן אכלס מספר רב יותר במרוצת השנים, אך לא כולם היו מודעים לכך – אולם באותה תקופה הוא אכלס שלוש נפשות. משפחה, למען האמת. עד כמה שאפשר היה לקרוא לה כך. האב היה עסוק בענייניו החשאיים, ולעיתים קרובות האחוזה אכלסה מספר רב יותר של נפשות לסירוגין. אנשים שהילד שגר שם בקביעות לא הכיר, ולא היה בטוח שהוא רוצה להכיר. מצד שני, אביו תמיד נראה מפחיד יותר מכל אורח.
נראה שהאם חשבה את אותו הדבר, אף על פי שמעולם לא ביטאה זאת בקול. היא הייתה אישה צנומה בעלת שיער בהיר כשלו והבעה זועפת – ואפשר היה לכלול זאת במראה שלה משום שהיא עטתה על עצמה את ההבעה הזו ביסודיות שלא נפלה מזו של האב. היא לא הפחידה אותו. לפחות לא כמו אבא. היא פשוט הייתה שם.
כשהאורחים שלו הגיעו לבקר, הילד מיהר למצוא מקום מחסה. זה לא היה קשה מדיי, בהתחשב בגודלה העצום של האחוזה ההיא. הוא הסתתר בחדרו ולא העז לצאת. הוא שכב במיטתו, תוהה במה אביו וחבריו עוסקים כל הזמן, על מה הם מדברים, מה הם מסתירים. הוא לא ידע אם הוא רוצה לדעת.
הוא כינה אותם "חברים". מדי פעם הם הביאו איתם את ילדיהם, במטרה לחבר בין הילדים. הוא לא באמת חיבב אותם, אף אחד מהם, אבל אביו אמר שזה חשוב, להיקשר לאנשים הנכונים. הוא אמר שזה התפקיד שלו כאב. לכוון את ילדו לדרך הנכונה.
כשגדל מעט, התמונה החלה להתבהר. אביו עשה משהו, משהו חשוב, כך סיפר לו. הוא עבד בשביל מישהו גדול בעבר – אדם שדראקו מעולם לא פגש - ובכך הוא עצמו הפך למישהו בעל משמעות. אנשים נוספים הצטרפו אליו, אף על פי שרוב האנשים במציאות שבה הם חיו לא עשו זאת. וחבל, כך המשיך לספר. חבל. הם יהיו חייבים להיענש, יום אחד.
יבוא יום, והם יבואו על עונשם.
ואתה, כך אמר, תגדל ותהיה לאדם דגול. אתה תעשה דברים בעלי משמעות. אתה תצליח לשנות את העולם.
"אני רוצה לשנות את העולם?" הוא שאל, מביט בעיניו של אביו. הן היו בהירות וצלולות, מסוכנות כמעט. אבל כשהביט בו הסכנה התמעטה. התערפלה. כשהביט בו, הוא עטה על עצמו מסכה שונה מזו שנהג לשים על עצמו כאשר עסק באחד מענייניו. כשהביט בו, זאת הייתה אהבה של אבא.
"הו, כן." הוא חייך. "ואנחנו נצליח." הוא הבטיח לו שוב ושוב. "אתה תצליח."
הילדים ההם המשיכו לבוא, פעם אחר פעם, עד שלא הייתה ברירה אחרת אלא להתיידד איתם. הוא ניסה להתנהג בנימוס, כפי שאמו אמרה לו שצריך להתנהג. אבל כשאביו שמע על כך שבנו מתנהג 'בנימוס', הוא הושיב אותו לשיעור נוסף.
"אתה לא יכול לצפות מאנשים שיתנהגו אליך בנימוס."
"אני לא?"
"לא. הילדים ההם התנהגו אליך בנימוס?"
הוא חשב על כך. השניים שבאו בכל פעם היו שניהם גדולים ממנו פי שניים או שלושה, בגובה וברוחב, אף על פי שהיו בגילו. הוא ידע שהם היו מסוגלים לקחת ממנו את כל מה שיש לו, אם רק ייתן להם.
"בדיוק." חייך האב, כאילו ידע מה עובר בראשו. "אתה לא יכול."
"אז מה אני צריך לעשות?" הוא שאל, תוהה.
"אתה צריך להראות להם מי הבוס, אתה מבין? אתה צריך להזכיר להם בכל פעם מי מביניכם נמצא בשליטה. אתה צריך להזכיר להם כמה כוח יש לך. לנו."
לנו. הוא תמיד אמר 'לנו', כאילו הוא מדבר על חוג נרחב בהרבה מהאב ובנו. ואולי אכן כך היה. בסלון האחוזה, מקום בו הילד ביקר שוב ושוב בעל כורחו, היה מרוח תרשים של 'עץ משפחתי'. הוא הראה דורות על גבי דורות של אותה משפחה, פרצופים על גבי פרצופים. תצלומים אחדים היו מחוקים משום מה. כששאל את אביו לגבי זה, הוא אמר לו שהאנשים הללו היו האנשים שצריכים להיענש. האנשים הנחותים, האנשים שרק במקרה נולדו ל'משפחתנו האדירה'. אז הם נמחקו, כאילו לא היו שם מעולם.
משפחת מאלפוי.
איזו משפחה אדירה.
יוקרתית. כמו מועדון פרטי.
האנשים הנחותים לא מתאימים לה.
אבל הוא לא היה נחות. הו, לא; כלל וכלל לא. הוא היה שייך למשפחה הזו, וככל שגדל, כך גבר רצונו להוכיח זאת בכל דרך אפשרית. הוא לא רצה להימחק. הוא רצה לעשות דברים משמעותיים, כמו אבא שלו. הוא רצה לשנות את העולם.
ועכשיו נחזור אל אותו הבוקר, בוקר יום שלישי, ה24 ביולי. לילד, דראקו, מלאו אחת עשרה לא מזמן. הוא ידע שבשנה הזו הוא אמור להתחיל ללמוד. אביו אמר שבית הספר לא היה מוצלח במיוחד; הוא היה מלא באנשים הנחותים ההם, אלה שלא שווים את משפחתו. אבל הודות לעבודתו היסודית החברה בה יגדל דראקו תהיה איכותית כמעט כמוהם. איכותית עד כמה שאפשר. כל עוד הוא ידאג להישאר בחברת האנשים הנכונים, הוא יהיה אדם דגול. כמו אבא.
ביום ההוא היה אמור להגיע אל ביתם מכתב, מכתב המבשר את התקבלותו של דראקו לבית הספר. הוא ידע שהוא יתקבל. הוא הרגיש את העוצמה הזו זורמת בעורקיו. ואיך לא יתקבל? הוא שייך למשפחת מאלפוי. כולם שם היו טהורי דם, מלאים בקסם. כולם היו עוצמתיים.
ואלה שלא? אין מי שיזכור אותם.
הילדים ההם, שהפכו למין צללים גדולים ומפלצתיים שעקבו אחריו לכל מקום, היו צפויים גם הם להתקבל לבית הספר. קראב וגויל היו שניהם טיפשים כבול עץ, אבל משפחותיהם היו טהורות דם. לא הייתה סיבה שלא יהיו קוסמים בעצמם.
הם אכלו את ארוחת הבוקר שלהם – בהגשתו של גמדון הבית, יצור נחות אף יותר מהאנשים האחרים, אם הדבר היה אפשרי בכלל – כאשר נקישת מקור נשמעה על פני זגוגית החלון במטבח. דראקו פנה להביט. זה היה ינשוף גדול ואפור, עיניו ככדורי בדולח קטנים. הגמדון – לדראקו היה נדמה שקוראים לו דובי, אף על פי שאם אביו היה יודע שהוא טרח ללמוד את שמו הוא בוודאי היה מגיב באופן מאוד בלתי רצוי – אמר, קולו דקיק וגבוה. "תרצה שאפתח את החלון, לוציוס מאלפוי אדונילי?"
"כמובן שכן, אוויל שכמוך." הפטיר אביו. דובי אץ על רגליו הדקיקות ופתח את החלון. רק כאשר הינשוף נכנס הבחין דראקו כי הוא נושא מעטפה שמנה במקורו – אשר קודם לכן וודאי הניח על אדן החלון כדי לנקוש עליו. הוא הפיל את המעטפה על השולחן – ליד צלחתו, ופנה שוב החוצה, עף לדרכו דרך החלון שעדיין נותר פתוח. דובי מיהר לסגור אותו ולהיעלם – נוכחותו תמיד הייתה בלתי מורגשת אלא אם כן היו צריכים אותו, כמו משרת טוב. לאחר מכן פנה דראקו לבחון את המעטפה ביתר תשומת לב. היא הייתה עשויה מקלף צהבהב, והכתובת – של חדרו הפרטי! – הייתה כתובה בדיו ירוקה ומבריקה על גבה.

מר ד. מאלפוי.
החדר בקצה המסדרון
וולטשייר
אנגליה

הוא פלט נשיפה של פליאה לפני שהספיק לחשוב על כך, והתכווץ כאשר חשב על מבטו של אביו שוודאי מוטח כרגע בגבו. הוא מיהר להפוך את המעטפה. בחזותה הייתה חותמת השעווה של בית הספר, האות H ואותה מקיפים החיות שמסמלות את הבתים: נחש, אריה, נשר וגירית. סופר לו על הוגוורטס, כמובן. על הבתים שבו. היו הפלפאף ורייבנקלו. וגריפינדור, כמובן. קמצוץ ממנו השתוקק להשתייך אל הבית ההוא, בצבעי האדום והזהב, האריה השואג. זה היה בית של אומץ ותושייה. של גבורה וחוזק. זה היה יכול להיות נחמד.
אבל לא. אסור לו לחשוב כך. משפחת מאלפוי לדורותיה הייתה שייכת לבית סלית'רין. זה היה הבית של האנשים בעלי העוצמה. האנשים שהיו מישהו בעולם. באותו הרגע הוא נשבע לעצמו שיהיה בסלית'רין, שיוכיח לאביו כי ההשקעה משתלמת. הוא היה שייך למשפחת מאלפוי. והוא יראה לכולם שזו עובדה בלתי ניתנת לערעור.
"הו. סוף סוף." אמר אביו מאחוריו. "מישהו צריך לטפל בעניין האיחורים האלה. המכתב היה אמור להגיע לפני שבועות."
"איזה יופי," לחשה אמו. הוא הסתובב כדי להביט בה. ההבעה הזועפת נמחתה מפניה לרגע, והיא נראתה כמעט שמחה, אף על פי שחשב שהוא רואה דמעות מנצנצות בעיניה. "הבן שלנו גדל."
"אל תהי רגשנית כל כך, נרקיסה." אמר אביו בקור. "הוא כבר גדול. הוא ילד גדול וממושמע, נכון?"
דראקו הנהן באישור. הוא היה נחוש בדעתו להיות ממושמע.
"נו, פתח אותה," שידל אביו.
וביד רועדת, הוא פתח אותה.

בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות

מנהל: אלבוס דמבלדור
(מסדר מרלין, מחלקה ראשונה, מכשף גדול, קסם ראשי, מאגוואמפ עליון, חבר איגוד הקסמים הבינלאומי)

מר מאלפוי היקר,
אנו שמחים להודיעך שנשמר עבורך מקום בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
 מצורפת בזאת רשימת הספרים והציוד הנחוץ.
שנת הלימודים מתחילה ב-1 בספטמבר. אנא שלחי ינשופך לא יאוחר מה-31 ביולי.

בכבוד רב,

מינרווה מקגונגל

סגנית המנהל.

"התרח הזקן הזה," סינן אביו. "אני אדאג לכך שהוא יוחלף יום אחד. כמה תארים חסרי משמעות. הוא אפילו לא טהור דם."
דראקו היה נרגש עדיין מן הכתוב במעטפה, אפילו אם ייאלץ לסבול את התרח הזקן ההוא ששמו אלבוס דמבלדור. הוא שמע גם עליו, כמובן. על כך שהוא וודאי הוזה מפאת גילו המופלג, על כך שבית הספר נעשה שפל כל כך בגללו. "בזמני לא היו נותנים לבוצדמים המקוללים האלה להיכנס בכלל," אמר אביו שוב ושוב. "ותראו למה בית הספר הזה הפך ברגע שהטינופת הזו יושבת בכיסא המנהל."
בוצדמים, כך הבין, היה כינוי לאנשים שהיו בני מוגלגים – אנשים שהיו חסרי קסם לחלוטין! – ובכל זאת קיבלו את ההזדמנות ללמוד בהוגוורטס, ככל קוסם אחר מן המניין. דראקו לא הבין איך דבר כזה יכול לקרות. הם לא היו ראויים. הם לא השתייכו לאף אחד מהמשפחות הטהורות, המסוננות. לא היה להם אפילו הורה אחד שהקסם הייתה נחלתו. ואיכשהו, שכן בהם קסם. אפילו אם רק קמצוץ. זה לא היה נראה לו הוגן במיוחד. המעמד שלו היה מבוסס. הייתה סיבה לכך שזרם קסם בעורקיו. והם? הם היו מוגלגים. חסרי קסם. חסרי ייחוד. חסרי פנים.
אבל העיקר לא היה התרח הזקן או הבוצדמים המקוללים. העיקר היה הארי פוטר. הילד שנשאר בחיים. הילד שספג קללה הורגת – וממי שאבא שלו עבד עבורו בעבר, לא פחות – ובכל זאת, שרד. הוא הפך למפורסם בעולם הקוסמים, ודראקו רצה לראות אם הוא שווה את כל הסיפור. אביו אמר שהעובדה שהילד אכן שרד היא טעות מצערת. הבוס שלו – העובדה שהיה מישהו מעליו הדהימה את דראקו, שכן הוא תמיד התנהג כאילו ידו על העליונה – קוסם אלמוני וחזק מאין כמוהו, הנקרא בפי כולם זה-שאין-לנקוב-בשמו, ספג את הקללה בחזרה. איש לא יודע היכן הוא. אביו מאמין שהוא מת. לפעמים היה נדמה לדראקו שהוא מקווה שהוא מת. אבל הוא שתק. הוא היה ילד טוב. הוא היה הבן המושלם.
הדף השני שהכילה המעטפה הייתה רשימת הספרים והציוד הנדרש. הוא עבר על פניה ברפרוף.
"שטויות," אמר אביו, ידו הגדולה נחה על גבו של דראקו. "אני אקנה לך מטאטא, הכי טוב שיש. כזה שיצדיק את שם משפחת מאלפוי."
לרגע דראקו לא הבין על מה הוא מדבר. הוא עבר שוב על הרשימה, והפעם הבחין בהערה הכתובה ממש בקצה הדף: "תזכורת להורים: על תלמידי שנה ראשונה נאסר להביא מטאטא אישי."
הוא שיחק מעט קווידיץ'. היה להם מלאי שלם של מטאטאים. הוריו עודדו אותו, אמרו לו שהוא הכי טוב שיש. אז הוא המשיך להתאמן. הוא אהב את התחושה הזו, של הרוח המתחבטת בפניו. של החופש.
חופש ממה? אתה צריך להיות אסיר תודה.
"תודה,"
"משפחת מאלפוי לא אומרת 'תודה', בני." אמר אביו בנועם. "אנחנו משתמשים בכוח שלנו. זוכר? אתה יכול לקבל מטאטא אפילו אם אתה בשנה ראשונה. אתה יכול לשבת איפה שאתה רוצה, להתנהג איך שאתה רוצה, כל עוד תדאג להזכיר את העובדה שאתה בעל כוח רב יותר מכל אחד אחר שם, בהוגוורטס. אתה דראקו מאלפוי. אתה נועדת לגדולות."
הוא שתק. אביו טפח על גבו והתמתח. "בקרוב נלך לקנות את הציוד שלך." הוא קם מכיסאו ועד מהרה נעלם במסדרונותיה הארוכים של האחוזה. דובי קיפץ על רגליו ופינה את צלחותיו המלוכלכות של אדונו.
"סיימת לאכול, דראקו מאלפוי אדונילי?"
הוא הנהן, וניסה להיראות אדיש וקר כפי שאביו נראה בכל פעם שדיבר עם אנשים אחרים מלבדו, ובפרט יצורים כמו גמדוני הבית.
עד מהרה גם אמו התנדפה, והוא מצא את עצמו כפי שמצא את עצמו פעמים רבות כל כך בעבר: לבדו, באחוזה הענקית. היה לו כל כך הרבה. עושר, עוצמה בלתי נדלית. אבל ברגעים כאלה זה היה נדמה משני לחלוטין. ברגעים כאלה הוא השתוקק ל...
לא. לא. הוא שייך למשפחת מאלפוי. אין אדם שרוצה יותר מזה.
את שארית היום הוא בילה בחדרו, מדמיין כיצד זה יהיה ללמוד בבית הספר השפל ההוא עם הבוצדמים המקוללים והארי פוטר האגדי. הארי פוטר יתחיל גם הוא את השנה הראשונה בהוגוורטס. הוא שנא לחשוב שהארי יגנוב ממנו את התהילה שמגיעה לו בזכות עם שם משפחתו. הוא שנא את הארי פוטר, ואת כל מה שהוא מסמל.
הוא שנא את הארי פוטר.
כעבור שעות אחדות, כששכב במיטתו, מתהפך מצד לצד, מחשבה הדהדה בראשו. המילים שאביו אמר לו קודם לכן : אתה דראקו מאלפוי. אתה נועדת לגדולות.
הוא לא ידע אם עליו לשמוח.

		הפרק הבא