דראקו מאלפוי ואבן החכמים

השבוע חלף באיטיות. הוא נמתח כמו מסטיק מתפוצץ, כך היה נדמה לדראקו. מעולם לא היה לו הרבה מה לעשות באחוזה, אך השבוע הוא הרגיש זאת יותר מבדרך כלל. הוא שרץ במשך שעות בחדרו, בוהה, יושב, שוכב, בוהה. הוא השתוקק לעשות משהו. השתוקק להתחיל ללמוד כיצד להפוך להיות קוסם מלומד ועוצמתי כמו אבא שלו.
הוא המשיך להתאמן בקווידיץ'. הדגם הכי חדיש שהיה להם במלאי היה 'נימבוס 1998', אבל זה הספיק בינתיים. הוא רצה את הדגם החדש ביותר, כמובן. כראוי לבן משפחת מאלפוי.
הוא עף הרחק, אץ אחר הסניץ'. במשך שעות הוא הצליח להעמיד פנים שהוא נמצא במציאות אחרת, שהוא יכול להמשיך לעוף לנצח, חופשי. אבל כאשר הידיים שלו החלו לכאוב והגמדון הגיש ארוחת בוקר, הוא נאלץ לעופף בחזרה אל האדמה, לצנוח אל המציאות.
הוא התקשה להאמין שכבר עבר שבוע. הזמן חלף לאט כל כך, שהוא פחד להרשות לעצמו להאמין, מחשש שיתאכזב שוב. אבל זה היה נכון. היום היה ה31 ביולי. היום הוא יבקר שוב בסמטת דיאגון, והפעם יקנה את כל מה שיזדקק לו כדי להפוך לקוסם אדיר.
לאחר שסיימו לאכול, שוב, אביו סימן לגמדון להביא את אבקת הפלו, והם עמדו מול האח הגדולה, שעמדה בוערת ומתפצחת, אף על פי שזה היה שיא הקיץ.
ראשון היה אביו, כמובן. הוא השליך קמצוץ אבקה אל תוך האש, ובבת אחת היא צמחה וגבהה עד שהתנשאה מעליו. היא הפכה לירוקה, הלהבות בוהקות ומנצנצות. אלמלא היה רגיל כל כך למראה הוא היה נדהם ממנו. אבא שלו צעד אל תוך האש בצעד בוטח ויציב. הלהבות ליחכו אותו בלי לשרוף אותו, כאילו גם הן חששו מתגובתו. הן שיוו לו מראה מאיים אף יותר מבדרך כלל. דראקו השתדל לא להסיט את מבטו. משפחת מאלפוי אף פעם לא מראה חולשה.
"סמטת דיאגון," אמר אביו בקול הקר והמשועמם-כמעט הקבוע שלו. לא עבר רגע והלהבות בלעו אותו. דראקו מיהר ללכת בעקבותיו, זורק גם הוא קמצוץ, מלבה את האש. הוא הקפיד לחקות את נימת קולו כשנקב בשמה של הסמטה.
מיד הוא הרגיש בתחושה המסחררת והמוכרת של מעבר ממקום למקום על ידי אבקת הפלו. הוא נאבק בתחושה המעיקה, המייגעת. הוא שנא את אבקת הפלו, אבל נמנע מלומר זאת בקול רם. היא הייתה אמצעי תחבורה מקובל בעולם הקוסמים. איזו צורה תהיה לו אם יאמר שהיא לא למורת רוחו? מצד שני, הוא היה בן משפחת מאלפוי, הוא הזכיר לעצמו שוב. מותר לנו לעשות מה שאנחנו רוצים.
כעבור דקות או אולי שעות הוא הפסיק להסתחרר. הוא נפל על ברכיו מעוצמת הנחיתה, ומיהר להתאושש כשהוא מודע למבטו הגוער של אביו מעליו, מלא במילות נזיפה שלא נאמרות. כאשר אמו הגיעה אחריו והציעה לו את ידה, הוא התעלם ממנה בגסות וקם בכוחות עצמו, אף על פי שעדיין הרגיש מסוחרר ומותש.
"תתנהג כרגיל, דראקו," סינן אביו באוזנו, ומיהר לחייך בנימוס קריר אל אחד מעוברי האורח בסמטה, שככל הנראה היה בעל תפקיד בכיר במשרד הקוסמים. הם התחילו ללכת.
רק עכשיו הייתה לדראקו הזדמנות להביט סביבו כראוי. הוא היה במקום עשרות פעמים, כמובן. אבל הפעם אנשים רבים כל כך מילאו את הסמטה, התהלכו אנה ואנה. בטח מחצית מהם בוצדמים, חשב דראקו בגועל. אולי יש כאן אפילו מוגלגים.
הם התהלכו כמו טווסים בין האנשים. רובם מיהרו להרכין את ראשם או למלמל ברכה כלשהי, אבל היו גם כאלה שניסו להתחמק מהר ככל יכולתם. החנויות המוכרות משנים של שהייה בעולם הקוסמים עטפו אותו מכל עבר.
הוא הציץ שוב ברשימה, שנחה מקופלת בכיסו. "אנחנו צריכים גלימות," אמר. "וכפפות הגנה, מעור דרקון..."
"אני יודע, בן," קטע אותו אביו. הוא השתתק, והם המשיכו ללכת. דראקו הלך כצל אחרי אביו, גאה וזקוף. בדיוק כשהחל לתהות לאן הוא מוביל אותם וכמה עוד הליכה יאלץ לסבול, אביו נעצר מול אחת החנויות. הוא הכיר אותה, כמו כל השאר. זו הייתה חנות קטנה ומרופטת. חלוקים לכל עת בהנהלת מדאם מלקין. היה כתוב בחזיתה, באותיות שחוקות וגדולות.
הוא נכנס, מזדנב אחרי אביו, אמו במאסף. הוא לא היה בפנים כבר זמן רב, וכאשר מכשפה שמנה ולבושה כולה בסגול – מי שהייתה ככל הנראה מדאם מלקין – ניסתה לחייך אליו, הוא זיהה אותה רק במעורפל.
"משפחת מאלפוי. במה זכיתי לכבוד? דראקו הצעיר מתכונן ללימודיו בהוגוורטס?"
אביו חייך חיוך שאין בו כל חמימות. "אכן, מדאם מלקין. ברצוני לומר לך שמגיע לו הטוב ביותר, אף על פי שהדבר כנראה ברור לך," הוא אמר בעידון.
היא הסמיקה. "ו-ובכן, כמובן,"
"טוב ויפה. אז תדאגי לו כאן. לצערי, לי ולנרקיסה יש כמה עניינים לסדר במקום אחר, כך שאני אשאיר אותו בהשגחתך." לקולו התגנבה הפעם נימת אזהרה.
"כמובן," היא אמרה שוב, קולה חלוש.
הוא ניחש לאלו 'עניינים' מתכוון אביו. הוא ידע שהוא מבקר פעמים רבות בסמטה השכנה, סמטת נוקטורן. הוא מעולם עוד לא ביקר בה, והיה סקרן לגלות מה נמצא שם, אבל אביו הבטיח לו שכאשר יגיעו הזמנים הנכונים, זמנים טובים יותר, הוא ייקח אותו אל הסמטה ההיא.
אביו הניח כמות נאה של אונים על דלפק הקבלה של מדאם מלקין, חייך שוב. "אני בטוח שתעשי שימוש נכון בכסף הזה,"
דראקו לא היה בטוח למה הוא מתכוון, אבל שני הוריו הסתלקו לפני שהספיק לשאול. כעת נותרו רק שניהם, הוא והמוכרת השמנה והשדונית. חיוכה נראה מהוסס עכשיו, דקיק. "עמוד כאן, בבקשה," היא הורתה לו בקול רועד. אביו גרם לה לחוש פחד. אביו גרם לה לרעוד בכמה מילים בודדות. דראקו הרגיש בעוצמה שהייתה ברשותו, שהגיעה ביחד עם שם משפחתו. המחשבה שיוכל לגרום לאנשים לחוש פחד, אפילו רק להסס בנוכחותו העוצמתית, הייתה חדשה ומשכרת. זה היה יכול להיות נחמד, להצליח לגרום לאנשים לרעוד.
הוא עמד, משועמם, בעודה אומדת אותו, מנסה להעריך, נועצת סיכות לסימון בחלוקו המשתפל והארוך. הוא לא ידע כמה זמן היה מאובן כך, כמה זמן הוא נאלץ לחכות ולצפות במכשפה העלובה נועצת בבגדיו סיכות. היא עבדה בשתיקה ובמהירות.
שתיקה.
ואז היא הפסיקה. זה לא היה נראה כאילו גמרה לעבוד. דראקו רצה לגעור בה, לגרום לה להמשיך, לגרום לה להראות את הניצוץ ההוא של הפחד בעיניה. אך הוא נותר עומד במקומו בעודה מתקדמת אל הכניסה, מביטה בילד שבדיוק נכנס. הוא נראה בערך בגילו, בעל גזרה נמוכה ורזה. היו לו משקפיים עגולים – ברצינות? – ורעמת שיער מבולגנת ושחורה.
"הוגוורטס, חמוד?" נראה שהוקל לה פתאום, כשעוד מישהו נכנס לתמונה. "יש לי כאן הכול. למעשה, אנחנו בדיוק מתאימים מדים לעוד בחור צעיר." הוא נשף בזלזול כשקראה לו 'בחור צעיר', אבל אף אחד מהם לא הבחין בזה.
הילד החדש הביט בו. מדאם מלקין העמידה אותו על שרפרף לצידו, למורת רוחו של דראקו. משהו בילד הזה פשוט נראה... לא שייך. כיצד שהביט סביבו בהשתוממות, כאילו מעולם לא נכנס לקנות גלימה. מחוותיו, שהיו איכשהו שונות. משהו בו לא היה נכון.
"שלום," אמר דראקו למרות זאת. השעמום יכול לגרום לאנשים לעשות דברים משונים, כגון לפתוח בשיחה עם זר מוחלט בעודם נמדדים זה לצד זה בחנות גלימות. "גם אתה להוגוורטס?" הוא הקפיד על נימה קרה ואדישה. כמו אבא.
"כן," אמר הילד.
"אבא שלי קונה לי ספרים בחנות ליד, ואמא שלי בוחרת לי שרביט בהמשך הרחוב," הוא המשיך, משקר. מלקין וודאי ידעה שזה לא נכון, אך לא פצתה את פיה. "אחר כך אני אגרור אותם להסתכל על מטאטאי מירוץ. אני לא מבין למה אסור לתלמידי שנה הראשונה להביא מטאטא משלהם. אני חושב שאכריח את אבא שלי לקנות לי אחד ואבריח אותו פנימה איכשהו." הוא אמר, אף על פי שלא היה בזה כל צורך, שהרי הוא הבטיח לו אחד. הוא מרח את דבריו בשעמום, כפי שאביו נהג לעשות כאשר דיבר עם אנשים שהיו נחותים ממנו. כאילו הוא עושה להם טובה בעצם פנייתו אליהם. ואולי אכן כך היה. "לך, יש מטאטא משלך?"
"לא," אמר הילד. הייתה לו הרגשה כזאת. הוא חש סיפוק בלתי מוסבר. סוף-סוף הוא מקבל הוכחה אמיתית לכך שהוא שווה יותר מאחרים. לכך שהוא מיוחד.
"אתה בכלל משחק קווידיץ'?" הוא שאל בזלזול. אם תשובתו תהיה לא...
"לא,"
הוא ריסן את הדחף לפרוץ בצחוק. "אני כן – אבא אומר שזה פשע אם לא ייתנו לי לשחק בנבחרת הבית שלי, ואני חייב לומר שאני מסכים איתו. יודע כבר באיזה בית תהיה?"
"לא," וואו.
"טוב, נו. הרי אף אחד בעצם לא יודע עד שלא מגיעים לשם, אבל אני בטוח שבסוף אהיה בסלית'רין, כמו כל המשפחה שלי – תאר לעצמך אם ישימו אותך בהפלפאף, אני חושב שהייתי עוזב את בית הספר, לא?"
"מממם," מלמל הילד. אולי בעצם הוא התאים להפלפאף. הם היו חבורה של איטיים.
היה רגע של שתיקה. הילד הביט בו בעיניו הירוקות הבורקות.
"וואו, תראה את האיש שם!" קרא דראקו לבסוף, מורה בראשו בכיוון חלון הראווה מולם. ענק עמד שם, אולי תרתי משמע, התנשא לגובה של שני מטרים לפחות. היה לו זקן סבוך שכיסא כמעט את כל פניו. מבעדו הוא חייך אל הילד, נושא בידיו הענקיות והמטונפות שני גביעי גלידה גדולים.
"זה האגריד," אמר הילד. "הוא עובד בהוגוורטס."
"אה," אמר דראקו. "שמעתי עליו. הוא סוג של משרת, לא?"
"הוא שומר קרקעות." תיקן הילד, מגונן.
"כן, בדיוק. שמעתי שהוא מן פרא-אדם כזה – חיי בבקתה בשטח בית הספר, ומדי פעם, כשהוא משתכר, מנסה לעשות קסמים ובסוף מצית לעצמו את המיטה."
"אה, ככה?" אמר דראקו בזלזול. הוא רצה לגרום לו להרגיש פחות בטוח לידו. הילד הזה לא בדיוק מצא חן בעיניו. "מה לך ולו? איפה ההורים שלך?"
"הם מתו."
"אה, סליחה," אמר דראקו, כשהוא משתמש עדיין בנימה הקרה והאדישה שאימץ לעצמו. "אבל הם היו משלנו, נכון?" הוא חקר.
"הם היו מכשפה וקוסם, אם לזה אתה מתכוון."
אם לזה אתה מתכוון... מאיפה הילד הזה הגיע? "אני באמת לא חושב שצריך לקבל את הסוג השני ללימודים, מה דעתך? הם פשוט לא כמונו, לא חינכו אותם להכיר את הדרך שלנו. חלקם אפילו לא שמעו על הוגוורטס לפני שקיבלו את המכתב, תאר לעצמך. אני חושב שצריך לשמור את הכול במשפחות הקוסמים הוותיקות." הוא אמר, מצטט את אביו. "מה שם המשפחה שלך?"
אבל לפני שהוא הספיק לענות, השמנה אמרה, "זהו, גמרנו איתך, חמוד." היא דיברה אל הילד. אבא שלו ישמע על זה, איך שהיא עיכבה אותו. הילד ירד בקפיצה מהשרפרף, ונראה דיי להוט להסתלק. לפחות זה.
"טוב, אז נראה אותך בהוגוורטס, אני מניח." דראקו אמר, והילד יצא מהחנות, מתרחק ממנה ביחד עם הטינופת הענקית. הוא הביט בהם מתרחקים עד שהיא סיימה גם איתו. הוא יצא מהחנות מבלי לומר לה שלום, ושוטט בין האנשים, עדיין מתהלך כמו טווס. הוא ראה שוב את הילד ההוא לאחר שהתהלך כמה מטרים, יושב בצד הדרך יחד עם הענק ומתעסק בגלידה שלו מבלי ממש לאכול אותה. הוא הרגיש מוזר כשראה את הילד כך, מבטו מושפל. הוא לא הרגיש.. מרוצה, הפעם. הוא הרגיש פשוט מוזר.
הוא נענע בראשו, כאילו כדי למחות מעליו את ההרגשה הלא-מוכרת, והתקדם הלאה. הילד והענק לא שמו לב אליו. בסופו של דבר הוא התיישב בצד הדרך גם הוא, מספיק רחוק מהם, והביט בעוברים והשבים בעודם חולפים על פניו. הוא רצה גלידה.
"מה אתה עושה כאן?" הוא שמע קול מוכר פתאום. הוא הביט מעלה, לכיוונו. אבא שלו, כמובן. הוא ואמו ניסו להיראות תמימים לחלוטין, כאילו אינם פגשו בבנם יושב כמו תולעת חסרת תועלת על המדרכה ומשתוקק לגלידה.
הוא מיהר לקום ולשפשף את בגדיו. "סתם ישבתי," הוא מלמל. אל תמלמל. בני מאלפוי לא ממלמלים.
לרגע הוא חשב שאביו עומד להכות אותו. הוא התכווץ לפתע תחת מבטו המאיים.
ואז הרגע חלף. אביו הזדקף והמשיך ללכת כאילו דבר לא קרה. הוא פלט אנחת הקלה והתחיל ללכת אחריו.
הם קנו את ספרי הלימוד ועטי נוצה חדשים, קדרות, ערכת בקבוקים לשיעור השיקויים – "סוורוס סנייפ הוא חבר טוב שלנו, דראקו. השתדל לא להרגיז אותו וזה ישתלם לך," – טלסקופ ומאזני נחושת לשיעור האסטרונומיה. לבסוף, כשהשמיים נראו כתומים כמעט, עשו השלושה את דרכם אל חנות השרביטים של אוליבנדר. היצור היה אולי זקן, נהג אביו לומר, אבל השרביטים שלו עשויים היטב.
כצפוי, לא לקח לו יותר מדיי זמן לזהות את השרביט הנכון. כבר בניסיון השני שלו הבין כי השרביט שנועד להיות שלו היה שרביט קשיח באורך 25 סנטימטרים, מעץ עוזרר. ליבתו הייתה שערת חד קרן.
עוצמה. כוח. לראשונה הוא הניף את שרביטו והרגיש בקסם זורם ממנו והחוצה, גורם לחנות לזהור כמעט. זה מצא חן בעיניו. הוא נועד להיות קוסם.
"אכן," לחש הזקן, מר אוליבנדר. "חזק כמו אבא שלו. אני עוד זוכר אותך בתור ילד, לוציוס. איך היית בטוח כל כך בעצמך כשבאת לקנות את השרביט הראשון שלך. תיזהר, חבר יקר." – הוא פנה אל דראקו – "עם העוצמה באה גם בחירה. כולנו בוחרים."
"סבורני כי לא ביקשתי ממך לחנך את בני, זקן." אמר אביו בשלווה. "יש אנשים אחרים שזהו תפקידם." ידו לפתה את כתפו של דראקו באחיזה מכאיבה כמעט, אך הוא שתק.
"כמובן, כמובן," הוא מלמל והפנה אליהם את גבו. הוא לקח את הקופסה שבה היה מונח השרביט קודם לכן ממקומה על השולחן. באי-רצון בולט, החזיר דראקו את השרביט פנימה. בזמן שהסדירו את ענייני התשלום, דראקו פנה להביט בערימות הקופסאות מסביבו, כולן מכילות שרביטים, לכל אחד מהם בעלים משל עצמו. הוא תהה אם הארי פוטר רכש כבר את השרביט שלו, ואז הזכיר לעצמו שקרוב לוודאי כי לא היה לו מספיק כסף בשביל זה.
"בוא, דראקו."
הוא ציית. הם יצאו מהחנות כשהם מותירים את מר אוליבנדר נאנח מאחור. הייתה לו תחושה מציקה שהוא נאנח בגללו. תיזהר, חבר יקר. עם העוצמה באה גם הבחירה.
אבל מה זה אמור להביע בכלל? אין לו אפשרות בחירה, גם אם רצה להעמיד פנים שכן.
"טיפש זקן, האוליבנדר הזה," אמר אביו בזלזול. "אל תתייחס אליו, דראקו."
הוא לא התייחס אליו.
"אפשר לקנות מטאטא עכשיו?" הוא שאל בתקווה. הוא כמעט שכח מזה.
"שקט, דראקו."
"אבל..."
"שיניתי את דעתי. אתה תקבל מטאטא בשנה השנייה שלך. עד אז, תיאלץ לחכות."
"אבל הבטחת לי!" הוא צעק. כמה אנשים הסתובבו כדי לבדוק על מה המהומה. כשראו את מה שראו הם מיהרו להמשיך ללכת. אלמלא היה מעוצבן כל כך, כנראה שהיה שותק, מקבל את גזר הדין.
"אני חזק יותר ממך, חבר. כדאי שתזכור את זה." הוא לחש.
הוא השפיל את מבטו. "למה שינית את דעתך?"
"ככה."
הוא לא המשיך להתווכח. הוא ידע שאין בזה טעם. בסופו של דבר הם חזרו הביתה דרך האח ההיא שדרכה נכנסו, בקלחת הרותחת.
הוא לא ראה שוב את הילד ההוא עד האחד בספטמבר.

הפרק הקודם