היפה

אני יושבת בכרכרה אחת שלמה, לבד. אני כבר רגילה לזה, אבל... יש תחושה משונה. תחושה שזה אחר, שאני לא סתם לבד.

הוצאתי את הראש מהחלון. הבטתי סביב. זה היה מראה קסום. האגם השחור נצנץ במימיו בשמש החמה. הסתכלתי עליו רבות, ואז הפנתי את ראשי. הטירה הדגולה התמרה מעל, גבוה גבוה.

חייכתי. השיער הבלונדיני עף לי עם הרוח. מלא ראשים הציצו, ואני מסתכלת עליהם. מצחקקים, שמחים.

החזרתי את ראשי. זה קשה, אמרו לי את זה כבר. אבל עד כדי כך?

יש לי חשק לצאת ולצעוק את ה - הסוד הזה בקולי קולות. ואולי אז, אולי יבינו אותי. ניערתי את ראשי. מה אני חושבת לעצמי? אסור לי לעשות את זה. לא לחשוב על זה. מפחד שהוא יצוטט. שהוא יראה, שהוא יכנס למחשבות שלי.

אני מסתכלת סביב, רואה את הכורסאות המרופדות. הן היו יפות, הן יכלו להיות מלאות חברים. או לפחות שהיא תבוא. "היא יפה, לונה. היא בת של אלה מדהימה. את תפגשי אותה - ותאהבי אותה. אתן תהיו ביחד תמיד." המילים הדהדו בראשה. אביה רצה שיהיו לה חברים, אבל עכשיו הוא סתם ממציא. אם היא פה, אם היא חיה, איפה היא?

מלא שאלות התרוצצו בראשי. "תוצאי. תמיד תוצאי את זה מראשך." כאב פילח אותה. היא החזיקה את ראשה. חזק, חזק. "כאשר הוא יבוא, את תדעי את זה." זה הרגע? באמת, עכשיו?

היא הרגישה לחישות בראשה. כאב. דם. דם?

ילדה צרחה. ומתוך כל הצרחות שלה, היא אמרה משהו. היא אמרה משהו מרכך, משהו נעים. "תוריד את הנשק שלך." קול הילדה הדהד בראשה. היא הוציאה את שרביטה, והניחה אותו על הרצפה. מה הקול הזה? מי זאת הילדה?

מבעד כל הדמעות היא הצליחה לראות את היופי של הילדה. היא... היא הייתה מדהימה. אבל, לא יכול להיות שזאת היא. לא עכשיו. לא כאן.

הכרכרה המשיכה לנסוע. נפתחה הדלת. הילדה נכנסה בה.

"לונה," חייכה והסתכלה עליה.

קמתי. הסתכלתי עליה בחזרה. היא הייתה בדיוק כמו שתיארו אותה...

"פייפר," חייכתי בחזרה.

		הפרק הבא