היפה

אנחנו מחזיקות ידיים. זה נעים.

"אז מה, לונה? איך את?" שאלה פייפר בקולה המרגיע.

"אני... אני בסדר," חיזקתי את עצמי. 

"רציתי לקחת אותך לטיול קטן," חייכה אלי פייפר. שמחתי, אבל לא ידעתי מה להרגיש. אנחנו בהוגוורטס, והטיול היחיד הוא להוגסמיד, או ליער האסור. וכרגע אין לי חשק אליו. "לא להוגסמיד, ולא ליער האסור. למקום מיוחד, שרק כמה שמעו עליו - " היא הסתכלה עלי. פניה היו יפות, ונחמדות. הרגשתי בטוחה בסביבתה. "היא תיקח אותך. היא תיקח אותך, ותשלימי את יעודך... למחנה החצויים. "מחנה החצויים..." גימגמתי. "כן, לונה. מחנה שיתאים לך בול," היא חייכה, ולאחר מכן אמרה כמה מילים לא ברורות. " זה לטינית," הסבירה. "הייזל לבסק לימדה אותי קצת," חייכה. פחדתי. הייזל? "מה אמרת?" שאלתי. "קראתי לונטוסים. הם יקחו אותנו למחנה החצויים," חייכה שוב פעם. הילדה הזאת מחייכת יותר מדי. "ונטוסים, כלומר, היפוגריפים?" ראיתי צורה מרוחקת בשמיים, עפה. "לא, לא. ונטוסים הם רוחות סערה. יותר טוב מהיפוגריפים גדולים," נאנחה. "הנה הם באים." הם נחתו לצידה. שני רוחות גדולות, שחורות, לא טובות במיוחד. שמתי את המשקפיים שלי. כולם אמרו לי שאני מוזרה איתם, אבל פייפר אמרה לי שזה מתאים לחולצה והסטייל שלי. "עלי," אמרה לי. עליתי אחריה בחשש גלוי. "את לא צריכה לפחד. אני יודעת מה הם, והם מכירים אותי." חייכה שוב פעם. הסתכלתי עליה ובחנתי אותה. היא אמרה עוד כמה מילים בלטינית מוזרה, והונטוסים עפו.

הוגוורטס נראה כל כך קטן... אמרתי לעצמי. לא יכול להיות שעכשיו ברחתי. תזוזה חדה הסיטה את מחשובתיי. הונטוסים פנו ימינה, ואז למטה. מבעד לערפל פלטתי צעקה. "תירגעי, לונה! משהו לא בסדר כאן!" היא צעקה אלי מבעד לרוח החזקה. "איך אני אמורה להירגע ככה?!" פלטתי עוד צעקה. זה היה מוזר לצעוק, אבל היה בזה גם משהו... משחרר. הונטוסים נחתו בחוזק. התגלגלתי על החול הרך. דם יצא מאפי. "שקט, תירגעו," קול חמוד בקע מתוך פיה של פייפר. נרגעתי, וגם הם. מה היא עושה לי?!

"אפרודיטה?" פייפר גיששה בערפל. "צאי משם!" צעקתי, אך לא יצא לי שום דבר מהפה. גיליתי שהוא מלא דם, מתוק. 

והיא צצה. בבהלה. לא יודעת מה חשבתי, רצתי לאחור. נפלתי על אבן. היא קמה מעליי, הרגל שלי דיממה. היא הייתה יפהייפיה, היא הייתה דומה לאמא.

"אמא...?"

"אפרודיטה...?"

הפרק הקודם