חסר בית

דניס נכנס לאולם הגדול. הוא התיישב ליד שולחן גריפינדור, לקח קערת תפוחי אדמה מרוסקים, מילא את צלחתו והחל לאכול. רייק ג'רמפס ניכנס, והתיישב לצידו. "מדוע זכינו בכבוד שתבוא לשבת פה?" שאל רייק בליגלוג. "די, רייק" אמר רסורון, אחיו הגדול של רייק, שבדיוק התיישב לידם. "אני בטוח שאם היית במקומו כבר מזמן הייתה פורש מבית הספר". רייק התכווץ. רסורון שלח חיוכון קטן אל דניס. דניס חייך אליו בחזרה. מאז שהגיע להוגוורטס, והמקרה הנורא שלו קרה, רסורון היה בשבילו כאח. כך גם רייק הפך לידיד, ונוגה, ילדה נחמדה מאוד מהאפלפף, שעזרה לו בשיעורי הבית בכל פעם שהיה צריך. "איפה תישן היום?" שאל רייק. "אצל סלית'רין" אמר דניס בעצבנות, ובטעות שפך על הצלחת שלו יותר מידי רוטב. רייק עשה פרצוף, ספק על השינה וספק על כמות הרוטב. רסורון הביט בכעס על אחיו הצעיר, קם, והלך.

דניס נכנס לחדר מועדון של סלית'רין. הוא היה ריק מאדם. דניס התיישב על אחת הכורסאות, ונח. זאת כבר השנה הרביעית שלו בבית הספר הזה. וכבר ארבע שנים שהוא מסתובב בין הבתים בלי לדעת את מיקומו. מישהו ניכנס. זה היה בווד, ילד מיסלית'רין שחיבב את דניס. "מה קרה?" שאל אותו בווד "אתה נראה מבואס".  דניס חייך לעצמו בלב. איך הוא יודע? שאל את עצמו דניס. "סתם... עיצבנו אותי." בווד הריב גבה "בסדר בסדר, רייק עיצבן אותי". פניו של בווד התקשחו. "טוב" הוא אמר "אני שמח שבאת לישון פה. כמה חבר'ה אירגנו לך הפתעה על המיטה שלך." לפתע נחתה על דניס עייפות. הוא פיהק פיהוק גדול והתמתח. "אני באמת עייף" אמר דניס. "אני הולך לישון." הוא קם והלך לחדר הבנים. על מיטתו נחה חבילה קטנה, ובתוכה שתי צפרדעי שוקולד עטופות בנייר ירוק. דניס היה מאושר. הוא לקח צפרדע אחת, קילף את העטיפה ואכל. לבסוף נישאר לו רק קלף ביד. הוא הביט בקלף. בתמונה הייתה מצויירת לא אחרת ממצנפת המיון. כל החמימות היתפוגגה. חבל שהחליטו להחליף אנשים בחפצים חסרי ערך, חשב דניס בכעס וזרק את הקלף לפח. הוא נכנס למיטה, ונרדם.

"היום הוא הלך לישון אצל סלית'רין" אמרה הפרופסור מקונגל. "ראיתי אותו יורד במדרגות לחדר מועדון של סלית'רין." דמבלדור הינהן. "היכן הוא אכל?" שאל. "אצלי" אמרה מקונגל, ומיהרה לתקן "כלומר... אצל גריפינדור". דמבלדור בלע חיוך שעמד לפרוץ החוצה. "שמת לב עם מי הוא..." התחיל לומר, אך מישהי קטעה אותו באמצע. "סליחה" אמרה מצנפת שישבה על המדף הגובה ביותר. "באמת, מה שלומו של הילד?". מקונגל הופתעה מהצהרתה של מצנפת המיון אך שמרה זאת לעצמה. "בסדר גמור" ענה לה דמבלדור. "הוא עדיין כועס עלי?" שאלה המצנפת. "אני סבור שכן." נאנח המנהל. המצנפת שתקה. מקונגל היפנתה לה את גבה וחזרה לשיחה עם דמבלדור, אך נראה היה שהוא אינו מרוכז. "אז אני מבינה שסיימנו" אמרה מקונגל, ויצאה מהמשרד בצעדים כועסים. "זאת לא אשמתך" לחש דמבלדור. "ניראה כי לילד אין בית שהוא שייך שלו" המצנפת לא זזה. דמבלדור קם אף הוא, והלך לחדר המורים, להתנצל.

----------------------------------------------------------------------------------------

כל הזכויות שמורות לגיי קיי רולינג

		הפרק הבא