בית משוגעים

אני יושב על הכיסא המרופד בכחול כבר הרבה זמן, אני לא יודע להעריך כמה, אבל בתוכי הספיקו להיבנות ולהיחרב ערים שלמות בעודי יושב כאן. התזוזה היחידה שאני מבצע היא הנשימה החרישית והמרשרשת שאני נושף ושואף בעקביות מטרידה. זה גם הרעש היחיד שנשמע.

אני לא יודע איפה אני, או מה אני עושה פה.

אני לא יודע מי אני.

אבל כשפקחתי את עיניי עבר לידי אדם לבוש בחלוק כחול ששם אצבע מזהירה על שפתיו, ומאז אני בשקט. אני כה בשקט, אבל המחשבות שלי על ווליום עצום, שאני כמעט מאמין שאנשים אחרים שומעים אותם. המחשבות שלי מהירות מדי לגופי העייף. הן קופצניות ומתחלפות ולכל אחת פנים רבות משלה שאני לא מצליח להכיל. אני רוצה קצת שקט, רוצה לעטוף את ראשי בידי ולמחוץ אותו עד שזה יהיה הדבר היחיד שארגיש, אבל אני חסר תנועה. כי אני לא יודע מה קורה, לא יודע מי מסתכל עליי דרך המצלמות שמקובעות על הקיר מולי.

לצידי שורת כיסאות ריקה. הריפוד של כולם זהה בנקיונו הבוהק שכמו כותב שלט: חדש. המקום כולו נקי וסטרילי בלובנו. הרצפה היא משבצות גדולות מבריקות שמחזירות את בבואתי. כשראיתי אותה לראשונה הסתקרנתי, הצצתי בזהירות בפניי, בעיניי, בשפתיי, בצווארי. כל גופי נראה מסותת ושרירי, מתאים לאדם ספורטיבי. לא לשבר כלי כמוני.

אני שוקל לקום לחפש אחר אנשים, אבל המחשבה ריקה, חסרת רצון וכוח מאחוריה. אני יודע שתתנדף, בדיוק כמו שהתנדפה עד עכשיו.

בתקרה מקובעות מנורות שאורן חזק לי מדיי, גורם לי למצמץ, גורם לשולי שדה ראיתי לבעור. על הקיר הנגדי לאחד עליו אני נשען יש דלת עץ. המבט שלי נשאר מקובע עליה עד שעיניי מאבדות תחושה. אני לא נרדם, אבל מפאת הזמן שעובר עיניי מתמלאות בדמעות עייפות. אני כבר לא רואה, אלא בוהה בה ובמצלמה חליפות. רק האישונים שלי זזים, לא שום חלק גוף אחר.

כשאני אפגוש אנשים, הם ישאלו אותי איך קוראים לי. אני בטוח אפגוש אנשים. אני במבנה, לא בשממה נטושה. האם האנשים מכירים אותי? האם אני מכיר אותם? האם הם ידעו מה שמי, שבצלילו אני לא מצליח לאחוז?

אם ירשמו לי אותו על כף היד זה יהיה טוב. כך אוכל להציץ כל פעם שישאלו אותי.

ואז מה אעשה? לאן אלך? יש לי בית? לכל אחד יש. אבל אני לא יודע איפה שלי והאם אתקבל שם בברכה.

בן כמה אני? לפי ממדי גופי אני יכול להיות בן שבע-עשרה או בן עשרים וחמש, או כל זמן אחר באמצע. לבנים בגיל הזה יש עבר עם בנות. האם הייתה לי חברה? האם עדיין יש לי? האם נעלמתי לה?

האם יש לי משפחה, אמא ואבא ואחים?

אין לי דרך לדעת את התשובות לשאלות שמתנגנות במוחי.

כשהדלת נפתחת, אני נושך את שפתי התחתונה בחוזקה עד זוב דם. את השקט השורר מעצב קול טפיפת נעליים על רצפת פרקט. מעבר לדלת מגיחה אישה בשנות החמישים לחייה. יש לה שיער חום עכברי אסוף בקוקו ומבט מלומד למרות שאין לה משקפיים. היא לא נמוכה, אבל כשהיא מסמנת לי לבוא ואני מתיישר, אני מגלה שלעומתה אני ג'ירפה. אני לא הולך אלא גורר את גופי החלש, משבצת אחר משבצת, אל תוך החדר. אני לא מוצא סיבה לסרב, מאגר הידע יכול להיות אצלה ואני זקוק לו נואשות.

היא לא מדברת איתי כשאני מדביק את מקום עמידתה, אלא רק ממשיכה לתוך החדר ומתיישבת על כיסא. יש בתנועות שלה חינניות שמזמינה אותי להצטרף אליה. לעומתה אני לא רק ג'ירפה, אלא גם פיל, כי צעדיי כבדים ומזעזעים אותי ואני מגלה חוסר שיווי משקל שמתחבא מאחורי השרירים שלי.

החדר בינוני בגודלו, צבוע בשמנת עליזה ומרופד בארונות גבוהים עם דלתות שנראות כבדות. באמצע החדר שולחן כתיבה ענק בצבע חום עליו מחשב ומקלדת ומדפסת וערימות של תיקיות עם שמות. אני מתייק כמה מהם בזכרוני, לייתר בטחון: "אנבת' צייס," היא תיקייה עמוסה במיוחד בדפים שלוכדת את תשומת ליבי ומעירה רטט חום בקרבי. גם "פרסי ג'קסון" מגרדת את מוחי במאמץ שווא שמדווח שהשם מוכר. מאחורי השולחן נמצאת האישה על כיסא משרדי שמתכונן לגבהים שונים, ומצידו השני אני, יושב בכפיפות על כיסא פלסטיק פשוט.

כשהאישה פותחת את פיה, קולה קשה. "אתה זוכר משהו?" היא תוקפת.

לוקח לי זמן למצוא את קולי, להתניע את מייתרי הקול המנוונים שלי. "סליחה?"

"שאלתי," היא חוזרת, "האם אתה זוכר משהו?"

אני זוכר כל מיני דברים. אני זוכר שפרפר לבן לא חי יותר מיום אחד. אני זוכר שעיניים אפורות הן אובססיה עבורי, רק כי כשאני מביט בעיני האישה האפורות פיסת המידע צפה במוחי. אני יודע שאני בן ושמשהו בזיכרון שלי התקלקל. אבל אני מניח שזה לא מעניין אותה.

אני רוצה לשאול שאלות. מה אני עושה פה, או, מי אני, אבל מתאפק. היא תספר לי מה שתרצה.

בינתיים, אני רק מושך בכתפי.

"אתה יודע למה אתה פה?"

מבטה, עינייה האפורות, נעוצות בפניי בכוח עד שאני כמעט מסמיק, כמעט מתפתל תחת מבטה.

אני עוצם את עיניי וחושק את שיניי. "לא. למען האמת, לא."

כשאני פוקח את עיניי האישה מקלידה במרץ משעשע. היא מדברת לעצמה בשקט כשהיא ממלאת את הטפסים, ואוזניי מנסות לקלוט מה שביכולתן. פ-ר-ס-י ג-ק-ס-ו-ן. אמנזיה. סימן שאלה. מילמולים לא מובנים.

אני מגרד את מצחי ומבטה מתמקד בי חזרה.

"סליחה," היא אומרת.

"אתה בטח מעט מבולבל," היא אומרת.

"לא," אני משקר, כשכל תא בגופי זועק ההפך.

"זה טבעי לחלוטין," היא אומרת. "זה קורה לטובים מכולם. אתה לקית בשיכחון, במחלת שיכחון שפוקדה אותך לפני... אנחנו לא יודעים כמה זמן בדיוק."

"איך קוראים לי?" אני שואל, לא נמרץ אבל סקרן.

כשהיא אומרת את זה, מתנגן ההד שלה בראשי, ההרגשה החמימה שזו פיסת הפאזל שמונחת במקומה הנכון ומרכיבה את חיי.

"פרסי ג'קסון. אני יודעת שאתה מבולבל. לכן הכנו עבורך את - " היא דוחפת לעברי שקף שמציג מספר דפים "זה."

"זה."

אני חש בדיגדוג עצבני באצבעותיי שדוחף אותי ללמוד את התיקייה לעומק. אלה חיי, מונחים ופרושים ובמרחק נגיעה שאני משתוקק להשלים.

"כן. אתה יכול לקרוא את זה שם בחוץ ונדבר עוד כמה דקות אחרי שתגמור. יש לי בינתיים קצת עבודה חשובה."

שם מטופל: פרסי ג'קסון.

מספר מטופל: 7902261.

איבחון: אובחנה מחלת אמנזיה שגרמה ללקות בזיכרון.

איבחונים קודמים: סכיזופרניה.

רקע: פרסי ג'קסון, יתום. נער בגיל 18, בריא בגופו בדרך כלל, אושפז מספר פעמים בבית חולים פסיכיאטרי עקב הזיות סכיזופרניות שכללו מחשבות על כוחות על, פרונויה, סיוטים בשינה, אמונה שרודפים אחריו ושהוא בן של אל. סווג כאלים לאחר שתקף פסיכולוג שלטענתו היה מפלצת מסוות. מקבל תרופות הרגעה באופן קבוע.

האירוע: במשך כמה שעות, בעודו במשפחתון, טען לכאבים בראשו והתלונן על חוסר יכולת לזכור דברים. הוא הפך לאלים ותקף את המורה, שהזריק לו זריקות הרגעה שהרדימו אותו. עקב המחלה שכח כיצד לנשום והונשם על ידי מכונה. התעורר ונרדם לסירוגין במשך מספר שעות. כל פעם נשאל על עצמו ולא זכר. הופנה חזרה לבית החולים הפסיכאטרי למחלקה שמתמחת גם במחלות פיזיות. הוחלט אישפוז ארוך טווח עד שתחול השתפרות בזיכרון.

כשאני חוזר לחדר, האישה עוד לא סיימה לעשות מה שהיא לא עושה במחשב (חשדתי שהיא משחקת סוליטר), אז אני מסתכל על תיקיית השמות של האנשים שכנראה אהיה איתם בתקופה הקרובה. חוץ מאנבת' צייס, אני לא מוצא שמות מוכרים. אבל מאחר שמוחי ריק, אני שומר בו את כל השמות. רון וויזלי, הרמיוני ג'ינג'ר, קטניס אוורדין, פיטה מאלארק, בלה סוואן, ג'ייקוב בלק, קסטה (אין שם משפחה זמין), פו (אין שם משפחה זמין).

		הפרק הבא