בית משוגעים

כשמשחק הסוליטר-או-מה-שלא-יהיה-שעשתה נגמר, האישה חוזרת להביט לעברי. העיניים האפורות המוכרות שלה נוקבות בעורי, עוצרות את נשימתי וממריצות אותה באותה העת. הן חתיכה חסרה בפאזל שאבד לי, ממש כמו שמי. רק שלא הבנתי לאן החתיכה שייכת, עוד לא. היא מכחכחת בגרונה בסמכותיות כאילו היא בחברת אנשים רועשים ואליה למשוך את תשומת ליבם (אני שקט ולמרות שמבטי מושפל במבוכה היא יודעת שאני מקשיב. הכיחכוח כנראה מתוך הרגל). אני רוצה להתחיל ולדבר ראשון, להתקיף במבול השאלות שהמילים המודפסות והקרות שנתנה לי לא הצליחו לספק. כי מי שאני הייתי נשאר עלום, אפוף בערפל מסתורין כבד, ואני רוצה לחשוף אותו ולבנות אותו מחדש ולהתחבר אליו. אבל אני תקוע במגבלות גופי החלש ושפתי הרוטטת וחוסר החשק שלי להשמיע את קולי הרועד. אז אני מחכה.

"פרסאוס." אני נרתע לתזכורת של שמי המלא שהיה כה זר עבורי, שלא נכתב בקורות חיי. "ממש כמו הגיבור החצוי שהפך לאל, לא כן?"

כשהיא מדברת, היא הופכת ובוחשת במילותיה, יורקת ולועסת ובולעת ומעכלת את צרורות האותיות.

"אני שואלת את עצמי, האם זו הסיבה שהפנטזיות שלך נטו לכיוון הזה. זה יוצא דופן."

אני אפילו לא שוקל להגיד תודה, זה לא מצלצל כתגובה נכונה, המילים שלה לא נשמעות מחמאה. יותר ממשתתפת בסקרנות היא תוהה על קנקני. כמו חייית מעבדה, שפן נסיונות, היא מנסה לנתח כדי להעביר את המידע הלאה. במקום לדבר, אני מלקק את שפתי היבשה במתח ומטה את ראשי מעט לצידו. התנועה גורמת לגל כאב להישלח לגופי.

"כבר תבוא אחות שתעשה לך סיור במחלקה. היו כמה מקרים חריגים נוספים לאחרונה של אמנזיה לאחר סכזופרניה קשה. תמצא את כל שאר החולים בחדרי המחלקה. האחות תביא לך דף חוקים שעליך לחתום שתקיים-"

"איזה מין סוג של חוקים?"

"אה," היא ממלמלת. "לא לחלוק את ההזיות שלך עם אנשים אחרים, לא לחשוף מידע מהעבר, להשתתף בכל פעילות..."

אני מהנהן באיטיות מייסרת. "הבנתי."

"האחות גם תביא לך חפצים, מאחר שהמשפחתון לא רצה לגעת בדברייך שלדבריהם מלוכלכים ומפוזרים. עוד משהו?"

אני רוצה להגיד כן. כן, מי אני. כן, למה יש פה משהו שלא מסתדר לי. כן, למה זה החיים שקיבלתי. כן, למה התחושה שנודפת ממך היא של שקרים.

אבל אני אומר לא.

האחות היא יצור פטפטן שנפלתי על משמרתו. היא לבושה בחלוק כחול שמכסה כחצי מהירך. הוא פתוח, תחתיו יש רק גופייה לבנה ומכנסיים הקצרים במספר סנטימטרים מהברך. השיער שלה אסוף בפקעת מרושלת על קודקודה, והיא לבושה ומצויידת בחיוך. לא, בערימת חיוכים, כולם מזוייפים.

"מתי אפגוש את כולם?" אני שואל, להוט מעט יותר מהנדרש למצוא פיסות נוספות. אני תוהה אם לאחד מהאנשים יש עיניים אפורות, כי אני יודע ששם טמונה התשובה שלי. האחות מחייכת, ואז אומרת "בקרוב" בחיוך.

"זה המועדון," היא אומרת, מחייכת, ופותחת את הדלת. "הוא ריק בשעות האלה, אבל פה מעבירים את אחר הצהריים. יש פה טלוויזיה ענקית שתרמו לנו חודש שעבר וספרים שאנחנו בחרנו עבורכם. כדאי לקרוא זה מפתח את המוח ומחזק אותו לזכור דברים חשובים. ויש משחקים וספות כמו שאתה רואה. הכל חדש ויפיפה." אני לא מסכים איתה, אבל לא מוצא סיבה להתווכח. המקום מוצא חן בעיניי למרות שהספות מרוטות למרא וספריים בלויים ומושחתים ונראה שחסר במשחקים חלקים חשובים. כי המקום הזה הוא לא סטרילי ולבן ומחוטא. הוא חי, יש לו נשמה ויש לו אישיות והוא לא מנוכר.

החדר הבא הוא "חדר שינה לבנות בלבד" ו"אין כניסה לבנים" ו"בלי קשר, אסור לבנים ובנות לגעת אחד שני. או לבנים בבנים ובנות בבנות. בכללי, פשוט אין מגע". מדלגים עליו ולא נכנסים אבל הדלת שחצי פתוחה חושפת מסדרון ארוך עם דלת לשירותים ומיטה במצעים מעומלנים של בית חולים.

החדר הבא הוא חדר בנים. הפעם אנחנו נכנסים. גם בו יש את המסדרון והדלת לשירותים. בתוך החדר יש חלל גדול שאליו נכנסים חמש מיטות, ליד כל אחד מהם ארונית ומגירות ולוח מודעות. המיטות כולן ריקות מפרטים אישיים. למעשה, כל החדר נטול מפרטים אישיים עד שהוא לא יודע האם באמת חיים בו אנשים. אבל האחות (סופיה? סופי?) מצביעה על כל מיטה. "זו של ג'ייקוב, זו של פו, זו של פיטה, זו של רון, וזו ריקה. כלומר, שלך."

אחרי זה אני מכיר את חדר האוכל ואת חדרי הטיפולים, כולם בתפוסה מלאה כרגע, ואת הכיתה. היא ריקה אבל שם אני צריך להיות והאחות ס' (התייאשתי מלדלות מזכרוני את שמה. אחרי שהזיכרון נמחק אמור להיות יותר מקום, לא? אני לא מבין את ההגיון הזה) - האחות ס' הלכה להביא לי חפצים מהמחסן ואמרה לי שכבר כולם יצאו ותחבה לידיי דפים מלאי מלל שעליי לקרוא כדי להסכים איתם. הכתב קטן ואני מגלה שכשאני מנסה לאחוז באותיות של מילה הן פשוט רוקדות ומרצדות ומסתובבות בשולי ראייתי מבלי שאני מצליח לקרוא אותם.

בשלב מסויים אני מתייאש, מחליט לבקש ממנה שתקריא לי כשתחזור. בינתיים אני יושב מכווץ בכיסא פלסטיק קטן לגופי השרירי. אני מרגיש שנפלתי לגוף הלא נכון. הוא תופס יותר מדי מקום, יותר מדי תשומת לב. האם התאמנתי באופן קבוע? הרמתי משקולות כדי להרשים בחורות?

דלת הכיתה שחצי סגורה רוטטת כשאדם מהצד השני מותח בה ומושך אותה אליו. ואז נכנסת נערה, והלב שלי מדלג על פעימות, קופץ מחזי. הזמן לא עובר כי השניות מאיטות. אני רואה בפניה שהיא משוכנעת שהיא נכנסת לחדר ריק. היא יפה, כל כך יפה. השיער שלה בלונדיני וחלק ומהפנט. העיניים שלה עמוקות ו - ו - אפורות. הן מדהימות, אבל לא זה מה שגרם לי להיחנק. גם לא תחושת החום שהיא גורמת לי ולא התחושה המדגדגת בכף ידי שהיא כל כך מוכרת לי. זה העיניים האלה שרודפות אותי, שאני לא מפסיק לחשוב עליהם. זה לא סתם עיניים אפורות, אני בטוח בזה, אלה העיניים שאני אובססיבי להם.

ואז היא מסתכלת עליי, ואני נמס, הופך לשלולית. היא מוכרת, מוכרת, מוכרת! וזה משגע אותי. היא משגעת אותי. הדרך שהיא הולכת. אני לא מכיר אותה שנייה ואי כבר שבוי בקסמיה, לא שמעתי אותה מדברת וכבר אני בטוח בחוכמתה.

היא מתיישבת על הכיסא הריק שלצידי. היא מהממת את העולם שלי בריח שלה, וזה קשה מדי עבורי כי אני לא זוכר כלום אבל יודע שזה מוכר. לעזאזל, המוח שלי צועק. זה מוכר!

"היי," היא אומרת.

משהו מתפוצץ בי, אבל זה לא רק בי, זה גם במקום פיזי קרוב אחר. אני שומע את זה קורה, בדיוק באותו הרגע, צירוף מקרים מופלא.

אני לא מצליח לדבר.

"טרף טרי?" היא שואלת וצוחקת. "אל תדאג. כולם אבודים בהתחלה."

אני בולע את רוקי ומושיט לה את ידי ללחיצה, נואש לגעת בה.

"היי היי בחורצ'יק," היא אומרת בקשיחות. "אין מגע אה? באת לשבור חוקים?"

אני חש נבוך, היא מסחררת אותי, אני שומע פיצוצים וזיקוקים ולא בטוח אם זה באמת רק בתוכי. אני מושך את ידי ומנגב את הזיעה הקרה על מכנסיי. המחשבות שלי מהירות מדי אבל הראש כבר לא כואב. היא התרופ לזה. וזה מצחיק, כי פגשתי אותה הרגע, אבל זאת היא, אני פשוט יודע את זה.

"מצטער. פרסי ג'קסון. כאילו, זה השם שלי."

"נעים להכיר," היא אומרת בחביבות. "אני אנבת'. אנבת' צייס."

היא אומרת את זה ואני רוצה לדפוק בידיי על מוחי האיטי והמקולקל. ברור, הייתי צריך לעלות על זה לבד.

"אני מכיר אותך?" אני מוסיף סימן שאלה רק בשביל הנימוס. אני חש כה מאושר כי מצאתי את האמת שלי. היא האהבה שלי, היא היעוד שלי, וזה מילים גדולות ובלתי אפשריות אבל הן נכונות.

"אני מניחה שלא," היא אומרת ברצינות. "אבל גם אם כן, לשנינו נדפק הזיכרון אז אני מניחה שאין לנו דרך לדעת. כל המחלקה פה הם אנשים שנדפק להם הזיכרון לאחר סכיזופרניה קשה. אתה יודע. עושים עלינו מחקרים. חושבים שזה בגלל התרופות."

"כן, אה?" אני ממלמל, עדיין בטוח בצדקתי.

צעדים כבדים מגיעים, אני שומע אותם. הם מהדהדים, לבעיהם יש אולי מגפיים צבאיים. כאיש מגיח, הוא נראה גם הוא מטופל, אבל רק כי אין לו חלוק. מה שכן יש לו זה ג'ינס פשוטים וחולצת טי שיושבת מצויין על גו המתעמל שלו. "אנבת'." הוא אומר.

"פרסי, זה ג'ייקוב. ג'ייקוב, זה הבשר החדש."

אני שוקל להגיד משהו בסיגנון ה"היי" שאנבת' אמרה לי - קבלת פנים נחמדה ורושם ראשוני טוב, אבל לא יודע מה להגיד.

"כן,כן," הוא אומר בחוסר סבלנות. "התפוצצו השירותים, גם של הבנים וגם של הבנות. כבר מגיעים צוות מקצועי לתקן."

"מתי הם התקלקלו?" היא שואלת בתדהמה.

"ברגע זה ממש," הוא עונה, אוכל את לחיו הפנימית. "הם התפצצו כשקטסה הייתה בפנים. היא נורא מלוכלכלת. בכל מקרה, ביקשו ממני לספר לך שיוצאת משלחת לשירותים במחלקה אחרת. אם את רוצה להצטרף וזה."

"אני בסדר."

ג'ייקוב תופף על הדלת בעצבנות. "כן, טוב. ביי."

אנבת' מנופפת באצבעותיה לגבו. "צ'או?"

"שירותים מפוצצים?" אני שואל. "באמת?"

היא נאנחת. "זה עדיין לא קרה כאן."

"מה כן קרה?"

היא מעבירה יד בשיערה, שולחת ניחוח משכר לאוויר. "דברי ביש מזל, דווקא בימים הראשונים של האנשים כאן. כלום כשאני הגעתי, כמובן, אבל להרמיוני ביום הראשון שלה פה אף אחד לא הצליח להתקרב. רציני, כאילו היה איזה גל מגנטי ממנה, רק ההפך. כשרון הגיע קרסה מערכת האורות והתהלכנו החושך מוחלט בערך יום עד שתיקנו את זה. סיפרו לי שקרו עוד דברים מוזרים כאלה, אבל לא ראיתי אותם בעצמי. אני גם די חדשה פה. אבל האנשים פה נחמדים, אתה תסתדר, אתה תייצר לעצמך זכרונות חדשים."

"גם לך היה סכיזופרניה," אני אומר, לא שואל.

"כן."

"איזה מין הזיות היו לך?"

היא מתכווצת מעט, כאילו זו שאלה פרטית מדיי. "אמונה בכוחות על, פרונויה. אמונה שאני בת של א-". האחות ס' נכנסת. לא מצאת הזדמנות גרועה יותר? היא גורמת לאנבת' להשתתק. היא מביטה בי ואז בה, מבינ שהפריעה אבל לא מתנצלת. היא נכנסת נושאת ארגז קרטון מלא עד גדותיו. "בוא," היא אומרת ומחייכת.

"נתראה אחר כך, אני מניחה," אנבת' אומרת.

אני תוהה אם היא התכוונה להגיד מה שחשבתי שהיא התכוונה.

אני תוהה האם ההזיות שלנו דומות.

אני תוהה האם בגלל זה אסור לנו לדבר עליהן.

אבל בכל מקרה, משהו כאן לא מסתדר לי טוב, ואני עומד לברר את זה.

השאלה שנשארה עכשיו היא, איך?

הפרק הקודם