יורשו של הלורד

(זה הפאנפינק הראשון שלי. בבקשה, הוסיפו תגובות ודרגו את הפאנפינק.)

19 שנים אחרי.

ארנולד עמד נרגש לקראת שנתו הראשונה בהוגוורטס ברציף תשע ושלשה רבעים, עמוס מזוודות כמעט כמו אמו שעמדה לצדו עם הבעת הפנים הרגילה שלה, קוצר רוח מעורב עם גועל מ''המון העם'' בלשונה.

הוא אף פעם לא הצליח לחקות את ההבעה הזו, אף על פי שהופנתה אליו אין ספור פעמים באחת עשרה השנים האחרונות.

השעה היתה עשרה לאחת עשרה כשעלה לרכבת אחרי חיבוק קצר ונוקשה מאמו.

הדקות זחלו. תלמידים עברו במסדרון אבל  אף אחד לא נכנס לתא שלו. ארנולד הביט מהחלון בשעמום, וראה איך אדם מחבק את בנו לקראת העלייה לרכבת. הילד היה שחור שער, כמו אביו וצביטת קנאה קטנה שלמד לחוות אותה לעיתים קרובות צבטה את ליבו. 

אביו עבד במשרד הקסמים, במחלקת תיאום הקסמים ולכן כמעט אף פעם לא היה בבית, וכשכן היה לא ממש התייחס לארנולד.אמו היתה מרפאה בקדוש מנגו. לבובה בחזית בית החולים היו יותר רגשות ממנה.

 הילד סיים לדבר עם אביו ונפנה לרכבת. אביו הסתובב והתברר לארנולד המופתע שזה הארי פוטר בכבודו ובעצמו. הוא התבונן בפניו, מבטו מחפש את הצלקת המפורסמת.

לפתע עיניהם נפגשו. ארנולד הרגיש רתיעה עזה, עולמו האדים מעט והוא הרגיש כעס, עוצמתי וגעש כמו ים סוער. כל ישותו רצתה רק דבר אחד. להרוג את הארי פוטר. הוא  קם, שלף את שרביטו בלי לדעת מה הוא עושה,ואז לפתע הכל נגמר. 

הוא הסתכל שוב לכיוונו של פוטר וראה שהוא מתנודד, וידו לחוצה אל מצחו, במקום שבו, ידע ארנולד, היתה הצלקת המפורסמת שלו. 

לפני שהספיק להתעשת, הרכבת צפרה ונסעה לדרכה, מותירה על הרציף את הארי פוטר, מודאג ביותר.

נקודת מבט- הארי פוטר.

הארי הסתכל על הרכבת, ידו לחוצה אל מצחו החרוש קמטי מחשבה והבעתו מודאגת בעליל.

''אתה יודע שהוא יהיה בסדר, נכון?'' קולה של ג'יני קטע את מחשבותיו. הארי מיהר להוריד את ידו מהצלקת.''כן'' אמר הארי, קולו מסגיר את טרדתו.''הוא ילד חכם וחזק,אני יודע שהוא יסתדר.זה לא בגלל אלבוס.''

''אלא מה ?'' קולה של ג'ני עדין, מעודד אותו להסביר. הארי עיקם את שפתיו ואמר בקול שקט ''זה בגלל הצלקת שלי. היא כאבה עכשיו, ממש כמו אז.''

''מה??'' קולה נסק בחדות, והקפיץ אותו קצת. ואז בקול שקט יותר ''מתי היתה הפעם האחרונה שזה קרה?''

הארי הביט על הרכבת המתרחקת ואמר בקול שקט עוד יותר ''19 שנים''.

ארנולד התיישב במקומו, המום. הוא אף פעם לא היה מאלה שלוקח להם שעות לכעוס, אבל התקף כעס כזה מעולם לא היה לו. ההרגשה היתה כאילו זה לא הוא. את מחשבותיו קטעה דלת התא הנפתחת. הוא הסתכל לראות מי נכנס וראה שזו ילדה בת גילו בערך, עם שער בלונדיני גלי, ועינים ירוקות ששידרו פיקחות.''אפשר לשבת?'' קולה שידר ביטחון עצמי אבל הוא זיהה בו לחץ  ומעט ביישנות. הוא לא הצליח לחייך במצב רוחו הגרוע, אבל הוא הנהן בראשו ואמר בנימוס שאפילו אמו לא היתה מצליחה למצא בו פגם ''בבקשה,שבי.המקום פנוי.''

היא נכנסה לתא וארגנה את מזוודותיה. ארנולד ניסה לחשוב מה היה יכול לגרום לגל כעס כזה, כשקולה קרע אותו ממחשבותיו ''אני אלוירה מראדיוס'' הוא העיף בה מבט, ואמר''ארנולד קינס. נעים מאד'', והסיט את מבטו לחלון וחזר למחשבותיו.  הוא חשב שאין טעם ליצור קשר ברכבת, לפני המיונים.בין כה וכה חברויות יהיו מן הסתם עם חברי הבית, ואין לו כח עכשיו לשיחת נימוסין. לא אחרי מה שקרה בתחנת הרכבת.

הנסיעה חלפה לאיטה, והשמש ככבר נטתה מערבה כשמכשפת הממתקים הגיעה עם העגלה שלה, והציעה את מרכולתה. לארנולד היו כמה חרמשים, והוא קם באותו רגע שאלוירה קמה. הוא סימן לה בידו שתיקח לפניו.

''אני אקח אממ, שלש צפרדעי שוקולד, מיץ דלעת, וקצת ברטי בורטס.'' המכשפה הושיטה לה את מבוקשה ואמרה בקול נעים ''בבקשה, חרמש אחד ושלשה גוזים'' אלוירה לקחה את הממתקים, אבל הבקבוק נפל מידה.

ארנולד שלף את שרביטו במהירות ואמר ''וינגארדיום לביוסה!'' והבקבוק ריחף. הוא תפס את הבקבוק ונתן לאלוירה המופתעת, וקנה קצת עוגיות לעצמו.

אחרי שהמכשפה הלכה אמרה אלוירה ''תודה, ארנולד.'' ארנולד משך בכתפיו ואמר''בשמחה''.-''באיזה שנה אתה?'' ארנולד הרים גבה ואמר ''עולה לשנה ראשונה.''

''עדיין לא שנה ראשונה? יפה. יש לך תגובה אוטומטית מצוינת'' ארנולד חייך, מתפלא מעט על תגובתה המתונה, אבל אז היא שלפה במהירות את שרביטה ואמרה ''אקספליארמוס!'' הוא די הופתע אבל הצליח לקרוא''פרוטגו!'' ושרביטה התעופף אל תוך ידו.

השתרר שקט של כמה שניות,שבהם הביטו אחד בשהייה במבטים בוחנים. בעיניה של אלוירה היתה הפתעה והערכה.

ארנולד שבר את השקט ראשון. ''ולאיזו שנה את עולה?'' ''למען האמת גם אני עולה לשנה הראשונה.'' היא שתקה רגע והוסיפה ''אתה יודע שתלמידים בגילנו לא אמורים להצליח את הלחשים שהשתמשנו בהם.'' היא יותר קבעה עובדה מאשר שאלה שאלה.

ארנולד משך בכתפיו.''קיבלתי את השרביט הזה מאוליבנדר ליום ההולדת העשירי שלי, והתחלתי ללמוד לחשים מאז. פרוטגו היה אחד הלחשים היותר מסובכים שלמדתי, אבל השתלטתי עליו לפני כמה חודשים. ומאיפה המיומנות שלך?''

 ''את הקסם הראשון שלי בלי שרביט עשיתי בגיל שש, בגיל תשע למדתי לשלוט בזה קצת, ולפני חצי שנה הצלחתי סוף סוף לשכנע את ההורים שלי לתת לי את אחד השרביטים הישנים שהיו לנו בבית. אבל השרביט שאצלך חדש מאוליבנדר.''

ארנולד הופתע לראות שעדיין לא החזיר לה את שרביטה והחזיר לה אותו מיד בחיוך מתנצל. הוא שכח מהארי פוטר, שכח את גל הכעס שלו ושכח להיות אדיש בנסיעה, והעביר את שארית הנסיעה בפטפוט עם אלוירה,והשוואת יכולותיהם.

לבסוף נשמע קול והורה להתכונן לירידה ולהשאיר את מזוודותיהם ברכבת וקטע את תיאורה של אלוירה על איך גרמה לעוגת יום ההולדת של אחיה להתפוצץ לו בפרצוף.

הם ירדו יחד מהרציף  ושמעו את קריאתו הנצחית של האגריד לתלמידי השנה הראשונה להתאסף סביבו.הם התקדמו לעבר האגריד, אבל אז שם לו רגל (לארנולד היה נדמה שזה היה בכוונה) ילד גדול יותר ממנו,והוא נפל. ארנולד נאנח והתחיל לקום,כששם לב שהתלמיד עמד להמשיך הלאה מהרציף.''אני לא מצפה שפוץ כמוך יעזור לי לקום, אבל לפחות תבקש סליחה!''

התלמיד הסתובב אליו מופתע שארנולד הגיב בכלל, ואז השתנתה הבעתו לבוז והוא אמר ''ליצור כמוך לא צריך להתייחס. פעם הבאה אל תעמוד לי בדרך''. לפני שהספיק להסתובב ולהמשיך בדרכו, ארנולד שלף את שרביטו. פניו של הילד נמלאו בלגלוג ,הוא הביט בילדים שהספיקו להתאסף סביבם ושלף באיטיות את שרביטו. ארנולד לא השתהה ומיד הטיל עליו רגלים מרקדות. רגליו של ילד פצחו בריקוד מוזר וכל הילדים סביבם פרצו בצחוק. ארנולד לא רצה ללעוג לו יותר מדי ולכן אמר רק ''פעם הבאה תבקש סליחה." וסימן לאלוירה שחיכתה לו בחיוך ללכת לכיוון האגריד. ''חכה חכה יצורון!" רדף אחריהם ולו של הילד."אתה עוד תחטוף ממני!!"

ארנולד חייך לאלוירה חיוך קטן ואמר ''אני בספק."

כשהגיעו לאגם צוותו לעוד ילד בסירה שלהם. בבישנות הוא אמר להם ששמו אלבוס פוטר. ארנולד רצה לשאול אותו האם אבא שלו זה מי שהוא חושב אבל העדיף לשתוק. אלבוס לא נראה כמו אחד שאוהב כל הזמן לומר ''אבא'שלי''.

אחרי שחצו את האגם, יצא אליהם בצעדים נמרצים גבר כבן 40- מן הסתם אחד המורים, והוביל אותם בדממה לדלתות ענקיות, שם נעצר ואמר ''ערב טוב תלמידים יקרים, וברוכים הבאים להוגוורטס.שמי הוא פרופסור לונגבוטום. אתם תיכנסו לאולם הגדול שם יתבצע טקס המיון, שימיין אתכם על פי תכונותיכם ואופייכם לבית שיתאים לכם. ישנם ארבעה בתים - גריפינדור, שאני עומד בראשו, סלית'רין, הפלפאף, ורייבנקלו. התנהגות נאותה תזכה אתכם בנקודות לטובת הבית שלכם. התנהות המפרה את הכללים תגרור עונש. וכעת- הסתדרו בשלשות וניכנס." הוא הניף את שרביטו, הדלתות נפתחו והם לכנסו לאולם הגדול.

הפרק הקודם		הפרק הבא